לאחרונה דיברתי עם בני בן העשרה על מה הוביל אותו להאמין שהוא נערה טרנסית למשך שנתיים, ולמה הוא פרש והפסיק להזדהות כטרנסית. בני הקליט את השיחה ושלח אותה אליי, בתקווה שזה יעזור למשפחה אחרת. אחרי החוויה שלו הוא כעת מתנגד למעבר מגדרי בקרב בני נוער ותומך בכיוון שאליו הולכת מדינת פלורידה (המתר’ – הכוונה כנראה לחוק שזכה לכינוי המוטעה “Don’t say gay” ושאוסר לדון על נטייה מינית ומגדר בכיתות הנמוכות בבתי ספר ציבוריים במדינה).
אני: ספר לי על הפעם הראשונה שבה נתקלת בנושא של זהות מגדרית.
בן: זה היה בספר שקראתי מתוך רשימת קריאה של בית הספר.
אני: זה היה לילי ודנקין (המתר’ – ספר על נער המזדהה כטרנסית) מהרשימה של רבקה קודיל?
בן: כן, זה היה זה. אחרי ששאלתי ספרים אלקטרוניים אחרים וקראתי על זה. אני לא זוכר את כל השמות בעל פה. החלטתי שאולי ככה אני והאנשים בספר נראו כל כך מאושרים אחרי המעבר המגדרי. אני חושב שהדבר העיקרי היה כשהצטרפתי לקהילת דיסקורד. הקהילה אפילו לא הייתה קשור לנושא הטרנסי, אבל היו שם אנשים טרנסים כי זה כבר התפשט כל כך. מדי פעם היינו מדברים על נושאים טרנסים ואני לא יודע, זה גרם לי להרגיש “יותר נוח”.
אני: מה היה נושא הערוץ?
בן: המשחק פורטנייט.
אני: אז איך הנושא הטרנסי עלה בערוץ של גיימרים?
בן: האדם שניהל את הערוץ אמר שהוא טרנס (המתר’ – במקור ההתייחסות למנהל הערוץ היא בכינוי הנייטרלי they ואינני יודעת אם הוא גבר או אישה). היו לו הרבה בעיות נפשיות אחרות. אז הוא לא ממש עודד את זה אבל דיבר על זה או אנשים אחרים גם, למרות שזה לא היה נושא הדיון. אחרי כן התחלתי ליצור לעצמי את הזהות האינטרנטית שלי, אני מניח. חשבתי שאני סבבה עם זה, אולי זה באמת מה שאני.
אני: חשבת שזה יגרום לך להרגיש טוב יותר (פחות בדיכאון). זה גרם לך להרגיש טוב יותר?
בן: זה היה יותר המנטליות של – עוד קצת וארגיש טוב יותר. זה אף פעם לא גרם לי להרגיש טוב יותר.
אני: מתי התחלת באמת לחשוב שאתה טרנס? מתי סיפרת לנו?
בן: בערך בכיתה ח’. בשלב זה הייתי ממש בדיכאון, וכשעמדתי להתחיל את השנה הראשונה בתיכון – אז ממש התחלתי לחשוב על זה. האם אז סיפרתי לכם?
אני: כן, שלחת לנו הודעת טקסט כשהיית בכיתה ח’.
בן: כן, זה היה בערך אז – התחלתי לחשוב מי אני ושאני צריך לספר להורים.
אני: הרגשת שמישהו בקהילות האונליין דחף אותך בכיוון מסויים?
בן: לא ממש. זה היה יותר כמו “תסתכלו על האנשים האלה. הם עושים את זה ואני לא היחיד”. מישהו שלח לי לינק לקבוצה אחרת של קהילת טרנסים.
אני: מה הייתה הפלטפורמה העיקרית שבה השתמשת?
בן: דיסקורד. צפיתי בתוכן מסרטי יוטיוב.
אני: מדי פעם היה נראה כאילו אתה מדקלם תסריט.
בן: לא ממש קראתי רשימה של מה לומר להורים. זה יותר היה מסר שההורים לא יבינו. הדבר המטופש ביותר בו נתקלתי היה רשימה של רופאים שעושים דברים בלי לשאול שאלות. חשבתי שזה מטופש. תארי לעצמך שאת חושבת שאת חכמה יותר מאיש מקצוע רפואי! זה היה לקראת הסוף כשהסרתי את המנוי שלי מכל ערוצי היוטיוב כי חשבתי שזה לא אני.
אני: מתי התחילו לך הספקות לגבי היותך טרנס?
בן: כששיניתי את שמי בבית הספר. לא עניתי על שאלות בכיתה כי עד כדי כך חששתי שהם יגידו על זה משהו. חשבתי – אלוהים אדירים, עשיתי טעות נוראית כאן.
אני: איך שינית את שמך בבית הספר?
בן: הלכתי ליועצת כמה פעמים. היא אמרה: “לא, אם ההורים לא תומכים אני לא אעשה זאת”. היא הניאה אותי מלחזור אליה אבל חזרתי בערך חמש פעמים. לחצתי עליה חזק. שיקרתי ואמרתי שאת מתחילה לקבל את הרעיון. אני מניח שעליי להיות עקשן יותר בדברים אחרים.
אני: התעקשת ללבוש שמלה לנשף.
בן: זה היה יותר מכך. הייתי עם קבוצת חברים (מה-GSA, Gender and sexuality alliance) וחשבתי – אוקיי, תראה אותם. הם נראים מאושרים, אולי אם אני אמשיך ואתמיד ארגיש טוב יותר. אני רואה את זה הרבה אצל אנשים מהקהילה הטרנסית. הם אומרים “אני אעשה עוד דבר”, ואז מגיעה הנקודה שאין יותר “עוד דבר”. בנקודה הזו אין שום דבר שאפשר לעשות והם אפילו מודים ש”זה לא מספיק לי”.
אני: אתה מבין למה לא הסכמנו לקרוא לך בשם אחר?
בן: אולי נתתם לי סיבות טובות אבל זעמתי כל כך שלא הקשבתי אפילו.
אני: אתה יודע שדיברנו עם מישהי מצוות בית הספר וביקשנו שיקראו לך בשם הלידה שלך?
בן: כן, היא אמרה לי ובאותו זמן חשבתי “תודה לאל!”. לכן לא נלחמתי בזה או משהו.
אני: עדיין המשכת בכך זמן מה לאחר מכן.
בן: כן…
אני: מה הייתה נקודת המפנה הסופית שלך?
בן: בהתחלה את הראית לי כמה מסרטי הווידאו האלה ובהתחלה לא ממש הקשבתי כי חשבתי שזה מטופש. אבל אז הבנתי שזה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי, את יודעת. לא יודע אם זה היה עוזר אם לא הייתי בנקודת שבירה. בנקודה זו הייתי באמת קרוע וזה סוף סוף הביא אותי לחזור בי. אם היית מראה לי את זה קודם לא הייתי מאמין. הייתי חושב שזה מטומטם לגמרי. אני מרגיש שאני אדם שונה עכשיו ממה שהייתי אז.
אני: הרגשת שהתוכן הבלתי ראוי שראית באינטרנט היה אחד הגורמים להזדהותך הטרנסית?
בן: האמת, לא ממש. אני מרגיש שהעניין הוא יותר שיש כל כך הרבה אנשים שדוחפים את זה ביוטיוב, אפילו מבוגרים שאמורים לדעת יותר טוב. זה היה כאילו – היי, רק שתדע שאם אתה שם אתה לא צריך לפקפק בעצמך. האמן בעצמך.
אני: האם קיבלת מסרים אלה בעיקר באינטרנט או גם פנים מול פנים?
בן: גם וגם. כשהצטרפתי ל-GSA (ברית מגדר ומיניות, gender and sexuality allicance, המתר’) בבית הספר…
אני: זה בסדר. הצעתי שתצטרף. האם המסר הגיע מהאחראית על ה-GSA או מחברי הקבוצה?
בן: מחברי הקבוצה. היא (האחראית) נזהרה מאוד במה שאמרה. זה היה שראית אחרים שנראו באותה סיטואציה כמוך. חשבתי – אולי אני לא צריך לפקפק בעצמי ככה.
אני: אם היינו יותר קשוחים איתך ואומרים לך בשום פנים ואופן לא כשסיפרת לנו שאתה טרנסג’נדר, אתה חושב שזה היה משנה משהו?
בן: שאלה טובה. אני לא חושב. אני לא מאשים אתכם שלא עשיתם את זה קודם – אולי מה שהורה היה רוצה לעשות, בזהירות, זה לתת לנו יותר ספקות להרהר בהם.
אני: זה היה מאוד לא פשוט למצוא מידע שתומך במה שחשבתי שאני רואה: שאדם צעיר שטוען שהוא טרנס, ייתכן שהוא טועה.
בן: זה לא שאנחנו נשים ילד מאחורי ההגה ונאמר לו: אתה חכם מספיק לנהוג. לילדים אין יכולות חשיבה ביקורתית.
אני: לא משנה כמה הם חכמים.
בן: נכון, אין להם את יכולת ההתנגדות למנטליות העדר.
אני: כן, ועוד איך, הלחץ החברתי. אבל אצלך נראה שזה התחיל באינטרנט.
בן: אצלי זה היה האמון בטרנסים מבוגרים יותר שאמרו את זה בסרטי יוטיוב. הם היו מבוגרים ממני אז חשבתי שאולי הם יודעים דבר או שניים. היו יוטיוברים שדיברו רק על נושאי טרנס ואחרים שהיו טרנסים אבל יצרו תוכן אחר ומדי פעם דיברו על הנושא הטרנסי. מעטים מאוד נותנים לך רשימה – כאילו, היי – זה מה שאתה רוצה לעשות במצב הזה. זה היה יותר כמו – היי, אני מרגיש טוב עכשיו. גם אני עשיתי כך. אמרתי ששיניתי את שמי ואני מרגיש הרבה יותר טוב. כמובן שזה היה בולשיט מוחלט.
אני: איך זה קרה?
בן: שיקרתי לעצמי.
הערה: במשך זמן מה, למעשה יותר מדיי זמן, התעלמתי מהאינטואיציה שלי שבילוי זמן רב באינטרנט יכול היה להשפיע על הזהות הטרנסית הפתאומית של בני. אחרי הכל, חיפושי הגוגל שלי העלו שעצם המחשבה שזהות טרנסית עשויה להיות קשורה לשימוש באינטרנט היא טרנספובית. העובדה שבני נתקל בדמויות טרנסיות בחטיבת הביניים בשיעורי קריאה ושהייתה לו גישה למספר ספרים בנושא הייתה הפתעה. כשהוא היה בן 15, כשהוא החל לנקוט צעדי מעבר חברתי, התחלתי לדאוג מכך שהוא יעשה צעדים רפואיים משני חיים ברגע שיוכל. בגדול ניסיתי להישאר רגועה אבל בנקודה מסויימת, מתוך ייאוש גמור, אני זוכרת שקראתי לעברו: “אתה לא טרנסג’נדר, אתה שטוף מוח!”. רק חודשים רבים לאחר מכן פתאום קלטתי שאני, כליברלית כל חיי, גם כן הייתי שטופת מוח על ידי האידיאולוגיה הטרנסית.