בבית עם דיספוריה מגדרית מהירה

תודעת הזן של הרמוניה משפחתית מזויפת

1 בנובמבר 2022, תרגום מאת נעמה עציץ.

קישור למקור: https://pitt.substack.com/p/inside-the-rogd-home

בחיי הנוכחיים, כדי לחיות בלי סכסוכים וסערות יומיומיות בבית גם עם בתי וגם עם בעלי, אני מצנזרת את עצמי. 

אני אף פעם לא אומרת את השם או הכינויים של בתי, הביולוגיים או אחרים. כשאני צריכה להגיד לה משהו, אני חייבת לגשת אליה. אני לא קוראת לה מהצד השני של הבית. אני לא מדברת עליה מולה, כפי שנוטים לעשות במשפחות, ואני בהחלט לא מעלה את הנושא של אידיאולוגיה מגדרית, תיאוריה קווירית או כל אחד מהנזקים הנוראיים שנגרמו להומואים, לסביות, נשים וילדים בשם הטרנסים, עליהם אני קוראת מדי יום.

עם בעלי, שמסכים שהבת שלנו אינה לסבית, הדברים מעט שונים. אני יכולה לדבר איתו על הפחדים שלי לגבי קרלי אבל אם אני ממשיכה ליותר מדי זמן, הוא הופך שביר ומרוחק. הוא לא רוצה לגעת במקומות האפלים והוא בטוח שהיא תצא מזה. אם אני מספרת לו על מאמר שקראתי, במידה והוא מגיע ממישהו בצד הימני של המפה, הוא לא מעוניין לשמוע. הוא מתעב “דיבור של ימין” כמו ‘תיאוריה ביקורתית של גזע’ (Critical race theory) או ‘גרומרים‘ ומבטל אותם על הסף. אז מרקוס מסכים עם הגישה הכללית שלי, אבל לא עם מקורות המידע שלי (נ”ע: במקור ‘משפיענים’) או האובססיה שלי, והוא לא שותף לרמת הפאניקה שלי.

אז עכשיו השאלה היא – איך אני חיה בבית עם בתי, שרצונותיה מנוגדים באופן דרסטי לרצונות שלי? 

ואיך אני חיה בדו-קיום עם בעלי שחושב שאני פולטת שטויות של הימין?

איך נוכל להסתדר בלי לצנזר את עצמנו?

התשובה היא שאנחנו לא. 

אם אנחנו לא מצנזרים את עצמנו אז אנחנו במלחמה. 

כולנו מכסים חלקים בעצמנו כדי להצליח לחיות יחד בהרמוניה מתוחה. 

מרקוס לא מדבר על הפודקאסטים שהוא מאזין להם. וקרלי לרוב די שקטה.

מה שמעלה את השאלה הבאה:

איך לא נחוש טינה מההתנהגות של האחר?

אולי על ידי כך שנראה את זה כפעולה למען משהו גדול מאיתנו – למען המשפחה. 

תקראו לזה קוד התנהגות. חיים לפי הקוד.

אבל בשביל מה? 

אם זו לא הרמוניה אמיתית, אז מה זה? 

תעתוע? חיקוי? 

והאם הבת שלנו לא מנסה להיות חיקוי? ועכשיו גם אנחנו עושים את זה, לא?

מה לעזאזל?