על מחשבות, מציאות ושגעון המגדר

מאת כותבת בפייסבוק. מופיע כאן בהסכמתה בעריכה קלה.

יש איזו בדיחה שאני לא לגמרי זוכרת, אבל יש בה ארנב שמשכנע עוד ועוד חיות להצטרף אליו לריצה, עד שהוא מגיע לאריה – שדופק לו סטירה של החיים ואומר שלא בכל פעם שהארנב לוקח אקסטה הוא צריך להצטרף לכל השגעונות שלו.

אחת השאלות החשובות ביותר בפילוסופיה היא איך אנחנו יודעים שמה שאנחנו חווים הוא בכלל נכון, ולא איזו אשליה או חלום. האם אנחנו בכלל קיימים? האם כל מה שמסביבנו קיים?רנה דקארט פסל את הכל וניסה למצוא קצה חוט כלשהו שיקשר אותו חזרה למציאות, והמקסימום שהגיע אליו היה “אני חושב משמע אני קיים”.

השאלה הזו חזרה על עצמה בהרבה תרבויות – קאנט דיבר על נואומנה (שלעולם לא נראה ולא נבין) ופנומנה (הדרך שבה כל הדברים האלו משתקפים בעולמנו, שכלל לא קרובים למקור). דון מיגל רואיס, הכותב של “ארבע ההסכמות” מדבר על כך שעל פי אחת התרבויות הדרום אמריקאיות שבהשראתה כתב את הספר, כולנו חיים בחלום ושמה שהתודעה שלנו קולטת הוא לא אמיתי ולא קשור למציאות. הוא מצטט בו תרבויות נוספות שחולקות את הרעיון. הזרם האקזיסטנציאליסטי דיבר על הונאה עצמית. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית (שהיא חלק מטיפולי CBT, שנחשבים ליותר פופולריים ויעילים, היום, ובטח מבוססים יותר מהגותו של פרויד) מדברת על כך שאנחנו מרגישים רע כי אנחנו נותנים לסיטואציה פרשנות מסויימת שלאו דווקא קשורה לנתונים האובייקטיביים, ושלאו דווקא מיטיבה עמנו, וצריך לעבוד ולפרק את המשמעויות שאנחנו נותנים למידע שבתודעה שלנו.

הרעיון שהמחשבות שלנו לאו דווקא מייצגות את המציאות, לאו דווקא נכונות ולאו דווקא עושות לנו טוב הוא חוצה זמנים ותרבויות, והנה באה הדת המגדרית ואומרת “מה שאני מרגיש זה מה שנכון ומה שחשוב, וכל המציאות מסביב צריכה להתיישר עם התחושות הסובייקטיביות שלי”.מערכות החינוך, מערכות הבריאות, אנשי טיפול, אנשים פרטיים – כולם צריכים לשתף פעולה עם תפיסה מסויימת מאוד של אדם, כדי לא ליצור עימותים וחוסר נוחות עבורו.

אלוהים, איזו תפיסת עולם רדודה ומלאת חשיבות עצמית. שום ביקורת עצמית וסביבתית, שום ניסיון להתמודד עם קונפליקטים בין האדם לסביבה, שום מחשבה שאולי יש צדק בדעה של כל אלו שלא רוצים להשתתף במשחק המגדרי הזה שפתאום נכפה (עליי? על כולם?) להשתתף בו.

אני לא מבינה אנשי טיפול, שלוקחים בערבון מוגבל כל מה שהמטופל מספר להם כי הם הרי מכירים את מנגנוני ההגנה שמעוותים את המציאות והתחושות, והם מכירים את הפרשנויות שמטופלים נותנים לסביבתם, ועדיין – הכל נתון לפרשנות מחודשת חוץ מעניין המגדר. מגדר זה קדוש. אם יגיע מטופל ויזדהה כמגדר מסויים – בזה לא נוגעים. זו חשיבה הרסנית בדיוק כמו הדת המונותאיסטית.

אם אדם רוצה להאמין במגדר – שיעשה זאת בדלת אמותיו או עם אנשים שבקטע. אני מחזיקה מעצמי אדם נחמד, ואם מישהו פונה אליי ומבקש לשון פנייה מסויימת אז סביר שאענה לבקשתו, ואני לגמרי בעד לקבל אנשים ללא שיפוטיות. אני לא אפסיק להיות חברה של מישהו או אפסול אותו על תקן חבר רק כי הוא מגדריסט מסוג כלשהו. אבל ברגע שמצפים ממני להאמין באותו רעיון שאנשים אחרים מאמינים בו בלי שהצליחו לשכנע אותי שהוא נכון וראוי, אלא רק כדי שאותם אנשים ירגישו טוב – צר לי, אני בחוץ. לא בכל פעם שמישהו בא עם איזשהו רעיון חדשני (יעני) על מהות הקיום וההגדרה העצמית, אני חייבת להצטרף לכל השגעונות שלו.