מאמינה אדוקה

חשבתי שילדי בן ה-4 הוא טרנסג’נדר. טעיתי.

25 באוגוסט 2022. תרגום מאת נעמה עציץ. קישור למקור.

הייתי מאמינה אדוקה.

נהגתי לארגן ולהנחות צדק חברתי לפני שהצדק החברתי השתלט על העולם. הייתי בחזית, הצגתי את המושג של intersectionality (נ”ע: הצטלבות זהויות) לארגונים פרוגרסיבים ועודדתי אנשים לשתף את הכינויים שלהם. החברים שלי ואני הרגשנו שאנחנו הילדים המגניבים, החלוצים של העבודה המהפכנית שתשנה את העולם ותשיג את מה שאנשים בתנועה לצדק חברתי מכנים “שחרור קולקטיבי”. הייתי מחוייבת מאוד לפעילות של יצירת עולם אחר, שנראה אפשרי.

בהקשר הזה, יצאתי מהארון כלסבית והזדהיתי כקווירית. ואז התאהבתי, נכנסתי למערכת יחסים מחייבת עם בת זוגי וילדתי ​​את הבן הראשון שלנו. שנתיים לאחר מכן, בת זוגי ילדה את בננו השני. הבאת ילדים לעולם, וחווית האהבה וההתמסרות אליהם, שינו לי את החיים. זה היה כאשר, אם לצטט את כותרת המשנה של הלן ג’ויס, האידיאולוגיה החלה לפגוש במציאות.

מיד התחלתי להרגיש את המתחים שבתוכי בין מה שהרגשתי אינטואיטיבית ואינסטינקטיבית כאמא, לבין מה שאני “אמורה” לעשות כאמא לבנה אנטי-גזענית ובעד צדק חברתי. בגלל שחווית הקורבנות שלי מקושרת לדחייה של ההורים שלי את המיניות שלי, רציתי לוודא שאני אכבד את “האני האותנטי” של ילדיי. הייתי דרוכה למצוא רמזים שעשויים לרמוז שהילדים שלי אולי טרנסג’נדרים.

גידלנו את שני בנינו בצורה ניטרלית מבחינה מגדרית ככל האפשר, עם בגדים, צעצועים ושפה ניטרליים. אמנם השתמשנו בכינויי גוף ממין זכר ואנשים אחרים בחייהם קראו להם בנים, אבל אנחנו לא קראנו להם בנים, ואפילו לא אמרנו להם שהם בנים. הפכנו את כל השפה לניטרלית מבחינה מגדרית. בקריאה יומיומית של ספרים או תיאורים של אנשים בחיינו, לא אמרנו “גבר” או “אישה”, אמרנו “אנשים”. חשבנו שאנחנו עושות את הדבר הנכון והטוב ביותר, גם בשבילם וגם בשביל העולם.

בגיל צעיר שמנו לב שהבן הראשון שלנו היה קצת שונה. הוא היה רגיש ביותר, והיה מוכשר ביותר. בגיל שלוש בערך, הוא התחיל להיות מכוון יותר כלפי הנקבות בחייו מאשר הזכרים. מכיוון שהוא לא הכיר את השפה, הוא היה אומר, “אני כמו האמהות”. התחלנו לייחס חלק מההבדלים הללו לאפשרות שהוא אולי טרנסג’נדר. במקום לכוון אותו למציאות המין הביולוגי שלו בכך שנגיד לו שהוא בן, רצינו שהוא יגיד לנו אם הוא מרגיש שהוא בן או בת. כמאמינות אמיתיות, חשבנו שאולי הוא טרנסג’נדר ושאנו צריכות “לתת לו להוביל” כדי לקבוע את זהותו האמיתית.

במקביל לכך שהאידיאולוגיה הזו עיצבה את ההסתכלות שלי על בני, צללתי עמוק אל תוך הנושא של היקשרות והתפתחות הילד. זה פקח את עיניי להבנה שטבעה של ההיקשרות היא הייררכית, ולעובדה שההורים ולא הילדים, אמורים להוביל. התחלתי להיאבק עם הקונפליקט בין לתת לילד שלי להוביל בנוגע לנושא המגדר, לבין הידע המעמיק שלי לגבי האחריות שלי להוביל ולכוון את הילד שלי. למרבה הצער, המחויבות שלי לאידיאולוגיה הייתה בעדיפות עליונה.

בסביבות גיל ארבע, הבן שלי התחיל לשאול אותי אם הוא בן או בת. במקום להגיד לו שהוא בן, אמרתי לו שהוא יכול לבחור. לא השתמשתי במילים האלה, חשבתי שאני יכולה להיות יותר מתוחכמת מזה. אמרתי לו, “כשתינוקות נולדים עם פין, הם נקראים בנים, וכשתינוקות נולדים עם נרתיק, הם נקראים בנות. אבל יש תינוקות שנולדים עם פין והם עשויים להיות בנות, ויש תינוקות שנולדים עם נרתיק והם עשויים להיות בנים. הכל תלוי במה שאתה מרגיש עמוק בפנים.” הוא המשיך לשאול אותי מה הוא, ואני המשכתי לחזור על השורות האלה. פתרתי את הקונפליקט הפנימי שלי בכך ש”הובלתי” את בני עם המסגרת הזו: אתה יכולה להיוולד עם איבר מין, אבל עדיין להיות ילדה בפנים. חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון, בשבילו ובשביל העולם.

השאלה שלו, והתגובה שלי אליה, יחזרו לרדוף אותי במשך שנים, והן ממשיכות לרדוף אותי עד עכשיו. מה שאני יודעת עכשיו הוא ש”הובלתי” – הובלתי את ילדי התמים והרגיש במסלול של שקרים, והם היו מסלול ישיר לנזק פסיכולוגי ולהתערבות רפואית בלתי הפיכה לכל החיים. הכל בשם האהבה, הקבלה והשחרור.

כחצי שנה אחרי שהבן שלי התחיל לשאול אותי אם הוא בן או בת, הוא אמר לבת זוגי שהוא בת, והוא רוצה שיקראו לו ‘אחות’ ו’היא’. קיבלתי הודעת טקסט על כך כשהייתי עבודה. בדרך הביתה באותו לילה, החלטתי שעליי לשים בצד את כל הרגשות שלי ולתמוך בילד הטרנסג’נדר שלי. וזה מה שעשיתי.

עם ההצהרה האחת הזו, אחרי חודשים של סירוב לספר לבן שלנו שהוא ילד, שינינו את כל עולמו. אמרנו לו שהוא יכול להיות ילדה. הוא קפץ מעלה ומטה על המיטה, מאושר, ואמר: “אני ילדה, אני ילדה!” (איזו הקלה בטח הייתה לו שיש לו בעצם זהות להיאחז בה!). אנחנו, לא הוא, יזמנו לשנות את שמו. העברנו אותו מעבר חברתי, ולימדנו גם את אחיו הצעיר, שהיה אז רק בן שנתיים ובקושי הצליח לבטא את שמו האמיתי של אחיו הגדול.

כשאני מסתכלת אחורה על הדברים, זה כמעט גדול מכדי לכתוב על זה. הצער וההלם בנוגע למה שעשינו כל כך עמוק, כל כך רחב, כל כך חד וחודר. איך אמא יכולה לעשות את זה לילד שלה? לילדים שלה? באמת האמנתי שמה שאני עושה הוא טהור, נכון וטוב, רק מאוחר יותר נוכחתי לזוועתי מה זה יכול היה לגרום לילד שלי. הזוועה הזו עדיין מטלטלת אותי עמוקות.

לא יפתיע את הקוראים של האתר הזה לשמוע שברגע שקיבלנו את ההחלטה להעביר את הבן שלנו מבחינה חברתית, קיבלנו שבחים ואישורים מהדהדים מרוב בני גילנו. אחת מחברותיי שגם העבירה את הילד הצעיר שלה מעבר חברתי, הבטיחה לי שמעבר חברתי הוא דרך בריאה וניטרלית לאפשר לילדים “לחקור” את זהותם המגדרית לפני גיל ההתבגרות, כאשר יהיה צורך לקבל החלטות לגבי בלוקרים והורמונים. חיפשנו קבוצות תמיכה להורים לילדים טרנסג’נדרים ופנינו לשם כדי לברר אם “עשינו את הדבר הנכון”. אחרי הכל, הבן שלנו לא הראה סימנים של דיספוריה מגדרית ממשית – האם הוא באמת טרנסג’נדר? בקבוצות התמיכה האלה אמרו לנו איזה הורים טובים אנחנו. איך ילדים בספקטרום האוטיסטי (והוא כנראה כזה), פשוט “יודעים” שהם טרנסג’נדרים מוקדם יותר מילדים אחרים.

באחת מקבוצות התמיכה שהשתתפנו בהן, אמרו לנו גם שזהות טרנסג’נדרית לוקחת כמה שנים להתפתח אצל ילדים. הם אמרו לנו שבתקופה זו חשוב מאוד להגן על זהותו הטרנסג’נדרית של הילד, ולכן יש לנתק קשר עם כל משפחה או חברים שאינם תומכים בזהות זו או הולכים איתה. כן, המטפלת המגדרית שמנהלת את קבוצת התמיכה להורים אמרה את זה, ובאותה עת האמנתי לה. במבט לאחור, אני רואה זאת באור שונה לחלוטין: זה היה תהליך מכוון של קונקרטיזציה (נ”ע: הפיכת דבר לממשי) של זהות טרנסג’נדרית בילדים בני 3 שנים, זה היה גילו של הילד הצעיר ביותר בקבוצה זו. כאשר הזדהות של ילדים מקבלת קונקרטיזציה בגיל צעיר כזה, הילדים יגדלו להאמין באמת שהם שייכים למין השני. מהמקום הזה, איך ייתכן שלא תגיע המדיקליזציה?

המטפלת גם השתמשה באותו תסריט שבו משתמשים מתבגרים רבים מול הוריהם כדי לעזור להורים לילדים טרנסג’נדרים לכתוב מכתב לסבים ולדודים בו הם מצהירים על זהותו הטרנסג’נדרית של הילד, ולהבהיר את תנאי הקשר – עליכם להשתמש בשם ובכינויים החדשים, ולאמץ את הזהות החדשה שלו, אחרת לא יהיה לכם קשר עם הילד.

לאחר כשנה של מעבר חברתי עבור בננו הגדול, בננו הצעיר שהיה רק ​​בן שלוש, החל לומר שהוא ילדה. זה בא לנו כהלם מוחלט. אף אחת מהסיבות שהפכו את הבן הגדול שלנו ל”שונה” לא היו נכונות לגבי בננו הצעיר. הוא היה ילד יותר סטריאוטיפי ולא הראה את אותה זיקה לדברים נשיים או לנשים כמו אחיו הגדול. התחלנו להתבונן שוב לעומק על נושא ההיקשרות, והבנו שהדחף ל”אחידות” הוא דחף היקשרות ראשוני. הרגשנו שהקביעה שלו שהוא ילדה היא בסבירות גבוהה ביטוי של הרצון שלו להיות כמו אחיו הגדול, כדי להרגיש מחובר אליו. הקביעה הזו שהוא ילדה הפכה עיקשת יותר כאשר שניהם הילדים הלכו לבית הספר, שם, כחלק מתכנית בית הספר בה הם השתתפו, הם למדו לשתף בכינויים שלהם. למה האח הגדול יכול להיות “היא” והאח הצעיר לא יכול? הבן הצעיר שלנו נעשה יותר ויותר עקשן ואנחנו היינו במצוקה יותר ויותר. האידיאולוגיה התרסקה אל תוך המציאות והרעידה את מה שהרגיש כמו קרקע מוצקה. אם הבן הקטן שלנו רצה להיות ילדה מתוך מניע של היקשרות, האם יכול להיות שגם בננו הגדול היה מונע מכך? מניע של רצון פנימי להיות כמוני?

קבענו תור לפגישה עם המטפלת המגדרית שפגשנו בקבוצת התמיכה, כדי לשוחח על בננו הצעיר. באמת האמנו שהיא תוכל לעזור לנו לברר אם הוא באמת טרנסג’נדר או לא, לברור את הניואנסים של מה שיכול לקרות לו בתור האח הצעיר ל”אחות” מבוגרת טרנסג’נדרית יחידה במשפחה. להפתעתנו, המטפלת התחילה מיד להתייחס אליו כאל “היא”, וקבעה שכל הכינויים שבני שלוש רוצים להשתמש בהם, הם הכינויים שבהם היא תתייחס אליהם. היא הבטיחה לנו בפטרונות שאולי ייקח לנו יותר זמן להסתגל, כי להורים קשה עם דברים מסוג זה. היא טענה שזה טרנספובי להאמין שיש משהו לא בסדר ברצון של הבן הצעיר שלנו להיות כמו אחיו הטרנסג’נדר. כשהבעתי היסוס וטענתי שאני עדיין לא משוכנעת שבננו הצעיר הוא טרנסג’נדר, היא אמרה לי שאם לא אשנה את הכינויים שלו ואכבד את זהותו, הוא עלול לפתח הפרעת היקשרות.

לא השתכנענו, אבל שוב, רצינו לעשות מה שנכון עבור הבן שלנו, ולמען העולם. החלטנו להגיד לו שהוא יכול להיות ילדה, ובאותו לילה בארוחת הערב, אמרנו לו שנפנה אליו בלשון הפניה ‘היא’. מיד אחרי ארוחת הערב הלכתי לשחק איתו משחק דמיוני ורציתי להיות מאשררת (נ”ע: לאשרר לו שהיא רואה אותו כבת). חייכתי חיוך גדול וחם ואמרתי, “היי ילדה שלי!” באותו הרגע הבן הצעיר שלי עצר, הביט בי ואמר, “לא אמא. אל תקראי לי ככה.” התגובה שלו הייתה כל כך ברורה שהיא גרמה לי להפסיק. זה פילח אותי עמוק. לא שבתי לאחור אחרי זה.

במשך השנתיים הבאות, בת זוגי ואני חפרנו עמוק יותר, מיוסרות, המשכנו לחפור. כל מה שהאמנו וחשבנו שאנחנו יודעות ושהוביל אותנו לבצע מעבר חברתי עם בן הגדול שלנו – התחיל להתפרק. המשכתי ללמוד את הגישה ההתפתחותית מבוססת ההיקשרות, ולמדתי עוד על אוטיזם ורגישות יתר. החלטנו לא להעביר חברתית את בננו הצעיר. התחלנו לראות בבירור שלא רק שבננו הצעיר אינו טרנסג’נדר, אלא שסביר להניח שגם הבן הגדול שלנו לא. ידענו שאנחנו חייבות לעשות משהו, אבל התקשינו להבין מה. כל מה שרציתי זה לחזור אחורה בזמן, לבטל את מה שעשינו, אבל עדיין הייתי כבולה בתוך האידיאולוגיה. מצד אחד, הרגשתי יותר ויותר בברור שהבן הגדול שלי לא טרנסג’נדר, ושאנחנו אחראיות לכך שהוא הובל בדרך הזו בטעות. מצד שני, דאגתי שאם הוא באמת טרנסג’נדר, אעשה לו נזק גדול על ידי כך שאחזור בי מהמעבר החברתי. התקופה הזו הייתה מייסרת ומייאשת מאוד.

איכשהו, אני ובת זוגי הבנו שהאמת העמוקה יותר עבור הבן שלנו היא שהוא לא היה בעצם ילדה טרנסג’נדרית, אלא ילד רגיש מאוד, כנראה אוטיסט, שנולד לעולם הזה בלי שכבת הגנה, ועבורו המסגור הוודאי של זהותו כילדה סיפק לו סוג של הגנה, או בטחון. זה גם יצר לו דרך להיקשרות אליי באמצעות זהות, ביטוי של צורך ראשוני לביטחון שלו בעולם. החלטנו שמכיוון שאנחנו אלה שהובלנו אותו בדרך הזו, אנחנו אלה שצריכות להוביל אותו החוצה.

לפני שנה, רגע לפני יום הולדתו ה-8 של בננו, עשינו בדיוק את זה. ולמרות שהשינוי הראשוני היה קשה, קשה להפליא, הרגש המיידי והמוחשי ביותר שהרגשנו מהבן שלנו היה הקלה. הקלה ממשית. בימים שלאחר השיחה הראשונה שלי איתו לגבי חזרה לשם הלידה שלו ולכינויים שלו, לגבי כך שזכרים לא יכולים להיות נקבות ולגבי כך שטעינו כשאמרנו לו שהוא יכול לבחור להיות ילדה, הוא מאוד כעס עליי בהתחלה, ואחר כך היה עצוב. ואז למחרת, הרגשתי שהבן שלי נרגע. הרגשתי שהוא משחרר עול, שהוא מוריד ממנו את העול הבוגר הזה שהוא, כילד, מעולם לא נועד לשאת. הוא חש הקלה מדהימה. הוא הגיע לרגיעה.

מאז אנחנו בריפוי. הוא כבר החלים. זה לא היה קל, אבל הבן שלי מאושר ומשגשג. ראינו אותו מגיע למצב של השלמה עמוקה עם עצמו כילד, והוא פורח וגדל. הוא בטוח לעת עתה, וככל שעוברים הימים, הוא גדל והופך לעצמו יותר ויותר. באשר לבננו הצעיר, גם הוא שמח, משגשג ומתרפא. ברגע שאחיו הבכור הפך שוב לאחיו הגדול, הוא התרווח בשמחה וכמעט מיידית בזהותו כילד – אישוש לגבי התובנה שלנו על דחפי ההיקשרות הראשוניים ששכנו מתחת לרדיפה שלו אחר זהות אחידה במשך זמן כה רב. 

אני חוששת בנוגע לעתיד. לעתיד של ילד רגיש, נשי, מוזר מבחינה חברתית, שבילה את שנות ילדותו הראשונות במחשבה שהוא ילדה. אני חוששת ממה שהתרבות שלנו, המוסדות שלנו, החברים והאינטרנט יגידו לו. אני חוששת מכוחה של המדינה, שנראה שהיא מסורה להרס מערכת היחסים של הורה-ילד. לא משנה מה צופן העתיד, לעולם לא אפסיק להילחם כדי להגן על הבנים שלי.

אני כבר לא מאמינה אדוקה.

החוויה הזו עבורי הרגישה כמו עזיבה של כת, כת שתגרום לי להקריב את הילד שלי לאלי האידיאולוגיה המגדרית, בשם הצדק החברתי והשחרור הקולקטיבי. עזבתי את הכת הזו ולעולם לא אחזור אחורה.

ברגע שנשלפה לבנה אחת מהקיר שהחזיקה את מערכת האמונות הזו, שאר הלבנים נפלו. עכשיו אני אוספת את ההריסות ומנסה לבנות מחדש, לאט ובזהירות. אני בונה מחדש את הערכים שלי, את השקפת המציאות שלי, את מערכת האמונות שלי, את היחס שלי לעצמי ולילדים שלי, ואת השקפת העולם שלי. לא משנה מה יקרה, ההגנה על ילדיי תהיה המצפן שלי בכל צעד בהמשך הדרך.

הערת סיום: ברצוני להביע את תודתי הכנה הן לבלוג ה-4th Wave Now והן לפודקאסט Gender: a Wider Lens. את שניהם גיליתי בלילה שבו בת זוגי ואני קיבלנו את ההחלטה לשנות מסלול עם הבן שלנו, והם עזרו לנו מאוד. תודה על האומץ שלכם.