קישור למקור – https://unherd.com/2022/07/why-im-suing-survivors-network/?=frlh
בפעם הראשונה ששרה (שם בדוי) הותקפה מינית, היא הייתה בת שמונה וחבר משפחה בוגר שילם לה כדי לעשות לו דברים שהייתה צעירה מכדי להבין. מאוחר יותר אמה שאלה מה קרה, אבל שרה ידעה שאמה שברירית מדי מבחינה רגשית מכדי להתמודד עם האמת, אז היא אמרה, “כלום”, וההתעללות נמשכה שנים.
כשהייתה בשנות ה-20 לחייה, גבר בקבוצת החברות שלה היכה אותה ואנס אותה כשהייתה בקושי בהכרה. אבל כששרה סיפרה לחברותיה, הן התעקשו שהוא בחור נחמד שלא היה עושה את זה. היא אמרה לעצמה שחברותיה לא יכולות להתמודד עם האמת, והיא למדה להסתיר את התקפי החרדה שמהם היא סובלת מאז המקרה.
בשנה שעברה, כששרה נכנסה לקבוצת התמיכה לנפגעות אונס השבועית שלה בברייטון וראתה גבר יושב שם, היא חשה חרדה – אבל היא למדה מזמן את מיומנות דיכוי הרגשות שלה כדי להכיל אחרים.
“חשבתי, ‘זה בסדר, אני פשוט לא אדבר השבוע’, כי לא רציתי לדבר על האונס שלי מול גבר. אבל המנחה של הקבוצה ביקש ממני לדבר, אז עשיתי זאת, כי הרגשתי לחץ אמיתי לגרום לאדם הזה להרגיש כלול. זה כל כך טבוע בנשים לעשות מה שמצפים ממך”, היא אומרת לי מביתה בברייטון.
אבל הפעם, גופה של שרה מרד. היא סבלה מהתקף חרדה בפגישה, למרות שנשארה עד סוף, כי היא לא רצתה לגרום לאי נוחות.
“כשאת חווה אלימות מינית, לעתים קרובות את משאירה בצד את הצרכים שלך ולא מציבה גבולות, ולא הצלחתי להבין למה ביקשו ממני לעשות את זה בטיפול”, היא אומרת. לאחר שנאלצה לתאר את ההשלכות של האונס שלה מול גבר. היא מוסיפה, “זה הרגיש כמו תקיפה שלישית, וזה היה הקש האחרון”. בעבר בקבוצה, היא והנשים האחרות דיברו בחופשיות על תחושות הזכאות של גברים לגוף האישה ולמרחבים של נשים ומצאו נחמה בחוויות המשותפות שלהם. לא עוד. לאחר מכן, היא שאלה את Survivors’ Network, ארגון הצדקה הממומן על ידי ממשלת ברייטון לקורבנות אלימות מינית שניהלה את הקבוצה, אם יכולה להיות קבוצה לנשים בלבד.
“זה נראה כמו דבר הגיוני לשאול, כי הייתה להם קבוצה לנשים טרנסיות, וקבוצה רגילה שמקבלת אליה גם טרנסיות, אז שתי קבוצות לאנשים שנולדו גברים, אבל אף אחת לא רק לנשים”, היא אומרת.
על פי חוק השוויון (The Equality Act), מין הוא מאפיין מוגן תחת החוק, כלומר מחייב מתן מרחבים חד-מיניים כדין כאשר הוא אמצעי מידתי להשגת מטרה לגיטימית. אבל בהתכתבות שראה UnHerd (האתר המקורי ממנו הכתבה), Survivors Network אמרה לשרה שקבוצה חד-מינית תהיה “בעייתית מכיוון שאנחנו לא ממשטרים מגדר”. שרה נאלצה לעזוב את הקבוצה שבה מצאה, לראשונה בחייה, תמיכה, עזרה והבנה. Survivors Network הציעה לה לקבל טיפול פרטני (אליו יש רשימת המתנה של שנתיים), ומאז לא שמעה על כך דבר. הם גם הציעו לה לבקש עזרה מ”שירותים אחרים בעיר”, אבל Survivors Network היא השירות היחיד מסוגו בסאסקס כולה, והיא לא מצאה אף קבוצה רק לנשים. שרה תובעת אותם כעת בגין אפליה על רקע מיני.
התגובה נגדה הייתה עצומה. מלבד המיזוגניה הרגילה שמתרחשת בכל פעם שאישה עומדת על זכויותיה (“הכלבה שתובעת את הארגון [צריכה] לשלם את כל הוצאות המשפט ועל המשפט עצמו”, כתב ג’נטלמן נחמד אחד), נשים בעלות פרופיל גבוה בטוויטר גינו אותה בחריפות. אחת אמרה: “אם באמת אכפת לה כל כך מזכויות נשים, היא לא הייתה תובעת מרכז לנפגעות אונס”. “אם לסדר היום האנטי-טרנס יש כל כך הרבה כסף וכל כך הרבה תמיכה והוא כל כך מקובל, למה הם לא הקימו שירותים משלהם?” צייצה אישה אחרת בטוויטר, ככל הנראה היא לא מודעת לכך שבשנת 2019 מרכז נפגעות האונס הוותיק ביותר בקנדה, Vancouver Rape Relief, ניסה להישאר לנשים בלבד, ואז נשלל ממנו המימון שלו בגלל סירובו לקבל נשים טרנסיות.
במידה מסוימת, שרה מסכימה עם מבקריה. “זה נשמע נורא לגמרי לתבוע מרכז לנפגעות אונס, וחלק ממני שואל ‘מה אני עושה?’ במיוחד בגלל שאני האדם הכי חרדתי בעולם והחרדה הייתה נוראית מאז שכל העניין הזה התחיל. אני דואגת איך זה ישפיע על סיכויי העבודה שלי, על העבודה של בן זוגי, על הכל”, היא אומרת.
מסיבה זו, שמה וכל פרט שעלול לחשוף את זהותה האמיתית הוסוו. אז למה היא המשיכה בתיק הזה, בהתחשב בדעת רבים נגדה? “בגלל שכל המצב הזה כל כך שגוי ו- Survivors’ Network לא מתאימה למטרה שלשמה הוקמה. זה אומר שמצופה מנשים לשים בצד את רגשותיהן כדי לגשת לעזרה. כמובן שאני לא אומר שנשים טרנסיות לא צריכות להיעזר בשירותי תמיכה לאחר אונס, וזה נהדר שיש קבוצות מעורבות של אנשים שמרגישים בנוח עם זה. אני לא רוצה להפסיק את זה בכלל. אבל צריכים להיות גם מפגשים חד-מיניים. זהו שירות במימון ממשלתי. מגיע לנו לקבל את התמיכה שאנחנו צריכות”.
Survivors’ Network סירבה להגיב למאמר זה, אך במקום זאת הפנתה אותי (הכותבת המקורית) להצהרה המאשרת את מחויבותן לפמיניזם מכליל טרנסים: “נשים טרנסיות הן נשים וככאלה הן מתקבלות בברכה במרחבים לנשים בלבד”.
עד לאותו יום בקבוצת התמיכה שלה לנפגעות אונס, שרה התעניינה מעט בוויכוחים על אידיאולוגיה מגדרית. “אתה צריך לחיות מתחת לסלע כדי לא לדעת שמתקיימים דיונים באינטרנט ובתקשורת, אבל לא הייתי כל כך מעורבת. אם נתעקש, הייתי מתארת את עצמי כבעלת ברית. צעדתי במצעדי גאווה לטרנסים וחשבתי על נשים טרנסיות כאחיות שלי. אבל הנחתי שיש כבוד לקבוצות לנפגעות אונס ואף אחד לא ינסה לחצות את הגבול הזה. זה נראה די נאיבי עכשיו”, היא אומרת.
כששרה ביררה לגבי קבוצת התמיכה של Survivors’ Network היא גילתה שהם מכלילים טרנסים. היא שאלה פקיד אם הקבוצה שבה היא תשתתף הייתה לנשים בלבד, והמעריך היסס לפני שאמר שכן, אז היא לא הייתה בטוחה למה לצפות. “כשהתחלתי בקבוצה, היו רק נשים, אז הנחתי של- Survivors’ Network יש קבוצה לנשים וקבוצה לנשים טרנסיות, וככה הן יכלו להיות מכילות אבל גם להתייחס לנשים. זו גם הסיבה שכל כך נדהמתי לראות גבר בקבוצה חודשיים לאחר מכן”, היא אומרת. “הגבר” היה אישה טרנסית על פי הזדהות עצמית, אבל, אומרת שרה, לא הייתה שום אינדיקציה לכך שהוא היה בתהליך חברתי או רפואי כלשהו – הוא פשוט נראה כמו גבר.
התגובה למקרה של שרה הייתה “מאירת עיניים”, היא אומרת: “רמות הכעס והביקורת החריפה נגדי, בסה”כ בגלל שביקשתי קבוצת תמיכה חד-מינית לנפגעות אונס. אני פשוט לא מבינה את זה”. לראות כל כך הרבה נשים באינטרנט מזדהות יותר עם תחושת ההדרה האפשרית של האדם הטרנסי מאשר עם הטראומה שלה, אומרת שרה, הרגיש כמו אז כשהחברות שלה סירבו להאמין שהחבר הגבר שלהן אנס אותה כי הן מחבבות אותו. כל כך הרבה נשים דואגות יותר לרגשות של גברים מאשר לצרכים של נשים אחרות.
ויכוחים על מרחבים חד-מיניים עלו מאוד בעשור האחרון כאשר אידיאולוגיית המגדר – הטוענת שהזהות המגדרית של אדם מסתכמת באיך שהוא מרגיש בפנים, משמעותית לפחות כמו המין הביולוגי שלו – תפסה תאוצה. במהלך החודשים האחרונים, ארגוני ספורט, כולל רוגבי עולמי ו-FINA, התאחדות השחייה הבינלאומית, אסרו על נשים טרנסיות להתחרות נגד ספורטאיות, לאחר שנים של מחאות מצד מנהלות קמפיינים פמיניסטיות וספורטאיות רבות. אבל ספורט מתרחש בציבור, כלומר אנשים מבחוץ יכולים לראות שנשים נמצאות בנחיתות פיזית ברורה מול אנשים שעברו את גיל ההתבגרות הגברי. קל יותר להתעלם מהנושא כשמדובר בבתי כלא (שם נשים טרנסיות יכולות להיות כלואות עם אסירות) ושירותי קבוצות תמיכה לנפגעות אונס, מכיוון שהם לא נמצאים בשום סוג של זרקור ציבורי, ואנשים נוטים להתעניין פחות באסירות ובקורבנות אונס מאשר בספורטאי\ות עילית.
מאז ששרה פתחה בתיק שלה, Survivors Network התעקשו על עמדתם ובאפריל הם כתבו מכתב פתוח לנציבות השוויון וזכויות האדם וביקרו אותם על כך שאמרו שמרחבים חד-מיניים הם חוקיים. Survivors Network כתבה כי “זה מאוד חריג שמשתמשות שירות ‘סיס’ מתנגדות להצטרפות של נשים טרנסיות לקבוצת תמיכה”. לטענת המכתב, ה-EHRC (Equality and Human Rights Commission) “מסגרו את הצרכים של נשים ‘סיס’ כחשובים יותר מהצרכים של אנשים טרנסים”.
טרנס-אקטיביסטים טוענים שאנשים טרנסים הם המיעוט המדוכא ביותר בעולם, ולכן המרחבים של נשים צריכים לכלול אותם, וכל אישה שמתנגדת למהלך הזה מסכנת טרנסים. נכון שיש שיעורים גבוהים של אלימות נגד נשים טרנסיות במרכז, דרום אמריקה וצפון אמריקה, במיוחד בקרב א/נשים בזנות. בבריטניה, זה סיפור שונה מאוד. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בבריטניה אומרת שגודל המדגם של אנשים שהזדהו כטרנסג’נדרים והיו קורבנות לעבירות מין “לא מספיק” גדול על מנת לתעד אותו. חדשות ערוץ 4 אמרו כי בממוצע, אדם טרנס אחד נרצח בשנה בבריטניה בין השנים 2008 ל-2017. לעומת זאת, אישה במדינה זו נרצחת על ידי גבר כל יומיים ואחת מכל ארבע נשים מותקפת מינית. העבריין הוא תמיד גבר כי 98% מעברייני המין הם גברים. מחקרים מרובים הראו שדפוסי פגיעה אינם משתנים רק בגלל שהאדם הזכר “שינה את מינו”. אז בעוד שבוודאי לא כל הנשים הטרנסיות הן פוגעות, בדיוק כפי שלא כל הגברים הם עברייני מין, אבל יש סיכוי גבוה יותר שהם יבצעו פשע אלים לעומת נשים, בדיוק כמו כל שאר הגברים.
באוגוסט האחרון, מרידול וואדהווה, ראש אחד ממרכזי התמיכה בנפגעות אונס הגדולים ביותר בסקוטלנד, שהיא בעצמה טרנסג’נדרית, אמרה שכל קורבנות האונס שפחדו מנשים טרנסג’נדריות בארגוני נשים צריכות “לנסח מחדש את הטראומה שלהן”. לדברי וואדהווה:
אם את מביאה איתך אמונות לא מקובלות שהן מפלות באופיין, נתחיל לעבוד איתך על מסע ההתאוששות שלך מטראומה, אבל בבקשה צפי שיאתגרו אותך על הדעות הקדומות שלך
אני שואלת מה שרה חושבת על הטיעון של וואדהווה, והיא עונה לי:
התעלל בי גבר, נאנסתי על ידי גבר. אני חושבת שזו תגובה די בריאה להיזהר מגברים, ולא להניח שתמיד יש להם את הכוונות הטובות ביותר, כי עשיתי את הטעות הזו. אני חושבת שצריך לעודד הגישה הזו בקבוצות תמיכה לנפגעות אונס, במקום שהם יאמרו לנו להסיר את הגבולות שלנו ולהתעלם מהאינסטינקטים שלנו. זה מרגיש כאילו Survivors Network מרגישות לא בנוח שלהרבה נשים יש הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) שנגרם על ידי גברים, ולכן לא מעוניינות לדבר על מה שעברו בנוכחות של גברים.
במאמר בחודש שעבר, אישה בשם ג’ייני סטארלינג, שטוענת שהיא “תומכת בניצולי התעללות במשפחה”, כתבה מאמר שכותרתו “למה נשים טרנסיות שייכות למרחבי נשים”, שבו היא השוותה את הפחד של נשים שעברו התעללות מגברים לגזענות כלפי שחורים. אני שואלת את שרה לגבי הטיעון הנפוץ הזה, היא מגיבה: “אנשים שחורים לא מבצעים יותר מ-90% מפשעי המין. שום גזע לא עושה זאת. אבל גברים כן”, היא אומרת.
אבל טרנס-אקטיביסטים יאמרו שאנשים טרנסים כל כך מודחים לשוליים שהעובדה שהם זכרים לא משנה, ועל כן נשים צריכות להכיל אותם. לדברי שרה:
אני בטוחה שהם נדחקים לשוליים במקומות מסוימים, אבל במקום שבו אני גרה ישנם עשרה ארגונים עם קבוצות ייעודיות לרווחתן של נשים טרנסיות, ואף אחת לא רק לנשים. אז לא הייתי אומרת שהם נדחקים כאן לשוליים
לקח הרבה זמן עד ששרה הפסיקה להכחיש בפניי עצמה שנאנסה, ועוד יותר להבין מה קרה לה בילדותה.
אבל כשהבנתי את זה, התחלתי לחשוב, הו, אולי אני יכולה לסמוך על האינסטינקטים שלי, אולי אני כן יודעת מתי משהו לא בסדר, כי הדחקתי את זה כל כך הרבה זמן.
היא גם התחילה להבין כיצד חוויותיה השפיעו עליה פסיכולוגית בטווח הארוך:
לא ידעתי שכאישה אני יכולה להגיד לא, וזה נשמע ממש טיפשי, אבל לא ידעתי שיש לי אפשרויות. חשבתי שסקס זה משהו שעושים לך והחלק הזה בחיים כאישה הוא לגרום לגברים להרגיש כלולים, כי הם בראש סדר העדיפויות.
באותו יום בקבוצת התמיכה שלה לנפגעות אונס – יומה האחרון, כך התברר – היא הבינה שכל זה לא נכון: היא יכלה להגיד לא.
זה לא קשור לכסף מבחינתי – לא אכפת לי מהכסף. אני רק רוצה שינוי מדיניות ושיהיו שירותים לנשים בלבד, בלי שירותים מעורבים. מאז שפתחתי את התיק שלי שמעתי מכל כך הרבה נשים שאומרות שהן הפסיקו ללכת למפגשים בקבוצות התמיכה שלהן מאותה סיבה, אבל הן לא רצו להגיד כלום, וחשבתי לעשות את זה בעצמי – פשוט ללכת ולהישאר בשקט. אבל לא יכולתי לעשות את זה יותר. זה מספיק.