בדיוק כמו בנות אחרות

18 באוקטובר 2022, תרגום מאת נעמה עציץ

קישור למקור: https://pitt.substack.com/p/just-like-other-girls

חיבור זה נכתב על ידי אישה שאיבדה את חברתה הטובה ביותר לאידיאולוגיית הטרנס. 

נדיר שאנו חורגים ממדיניות הפרסום שלנו של קטעי הורים וסיפורים של ביטול מעבר מגדרי בלבד, זהו אחד ממקרים נדירים אלו, שכן זוהי תזכורת חשובה להשפעה ההרסנית והאישית שיכולה להיות לאידיאולוגיית הטרנס על כל מי שנמצא בסביבתו של האדם המזדהה כטרנס, כולל משפחה מורחבת וחברים.

---

אני כותבת לכם מהמקום של הדור הבודד. דור שבקושי יכול ליצור קשר עין, שלא לדבר על לחלוק את רגשותיו האמיתיים. דור המותנה לשאננות ושתיקה בעקבות שנים של תכנות ארגוני, מערכת מזון רעילה המלאה בחומרי הדברה משבשי הורמונים ועומס תרופתי. דור מבולבל, החסר את אוצר המילים הנדרש לביטוי חוויות חייהם.  

מיה חשבה שהיא “לא כמו בנות אחרות”. למעשה, מיה הייתה ילדה נורמלית מובהקת, מלאת אישיות, מורכבויות, ייחודיות ופרטים, שכמו כולנו, נזרקה אל עולם שנראה כאילו מעדיפים בו מכונות, סטריאוטיפים וצרכנים צייתנים על פני בני אדם. מיה נאבקה בחרדה. היא ניסתה לאמץ את האני האותנטי שלה מחוץ לנרטיב מבוסס הטלוויזיה. מיה השתוקקה שהאנשים סביבה ישקפו את ההתלהבות שהייתה לה מהחיים. היו לה חברים, תחביבים ונפש רעבתנית שהשתעממה בקלות מאינטראקציות רדודות. מיה, פמיניסטית מהאסכולה הישנה, ​​הייתה גם מה שהיא תיארה כמערכת יחסים שנויה במחלוקת עם אמה, ויחסים תחרותיים עם אחיה. מיה הייתה אדם יצירתי שהשתוקק לעומק, בקהילה שתוכנתה לפסיביות.  

היינו דור שגדל מול הטלוויזיה. היינו דור שלימדו אותו להתרחק מסמים אלא אם כן הם נרשמו לנו כתרופה, לעתים קרובות בצורה של ‘אדרל’ או SSRI (נוגד דיכאון) חדשני. זה הותיר רבים מאיתנו במצב של חוסר תחושה אפאתי מוחלט ועד להתקפי מאניה. נראה שהרופאים מעולם לא קלעו למינון הנכון. הרשתות החברתיות רק הוסיפו למצוקה הנפשית והיוו בריחה מהעין הבוחנת של ההיררכיה החברתית. מצאנו נחמה ברגשות הטבעיים שלנו; טוב ורע, שימושי וקל דעת. אף אחת מאיתנו לא יכולה הייתה ליישם באופן מלא את הסטריאוטיפים הנשיים בתקשורת, אז חלמנו על שדות ירוקים יותר.  

הניסיון להשתלב

מיה הייתה הרפתקנית. היא למדה בבית ספר רחוק עם חלומות גדולים, הרחק ממערכות היחסים המשפחתיות המתוחות שלה וחוויות התיכון המביכות. בקולג’ היא הכירה אנשים חדשים, אבל חברה אחת הפכה במיוחד להיות העוגן שלה. לסטייסי, החברה החדשה הזו, הייתה השפעה גדולה בחייה של מיה. כשהלכתי לבקר את מיה, הייתה לי הזדמנות לפגוש את סטייסי באופן אישי.  

סטייסי הזדהתה כא-בינארית, כך היא אמרה לי. היא נראתה כמו נערת פאנק רגילה, מישהי “חופשיה מהמטריקס” שלא ביקשה אישור גברי לקיומה. שיער זה רק שיער, ובגדים הם רק בגדים, הנחתי שהיא פשוט אוהבת לשחק עם אופנה, או שהיא מתאוששת מטראומה, או שהיא דו-מינית. חשבתי שא-בינארי זה רק עוד מילה לאנדרוגניה המתבטאת באופנה. לא היה לי מושג שזו תנועה פוליטית, או שהיא גורמת לאנשים להתאים את עצמם לסטריאוטיפים מגדריים מבחינה רפואית או כירורגית. לא ידעתי שהתקשורת הארגונית או אנשים עם כוונות רעות נדחפים אל מרחבי אונליין נשיים ואומרים להן לשנוא את עצמן או את גופן. 

אולי אנחנו לא אמורים להיות מופתעים. האינטרנט החליף את היומנים האישיים והכניס את משחקי הדמיון של הילדים אל מרחב אינטראקטיבי ציבורי.

היינו מאוד מחוברות, כפי שקורה הרבה פעמים עם בנות כשהן מתרחקות מהבית בפעם הראשונה. מיה סיפרה לי הכל על חייה החדשים – היא התחילה טיפול אצל מטפל שאישר את תחושת הבלבול שלה ביחס למשפחתה, וקיבלה את הפתרון האולטימטיבי למצוקותיה בצורת כדור. הוא רשם לה כדור נוגד דיכאון בשם ‘לקספרו’ . זמן קצר לאחר מכן, היא החלה להשתמש באפליקציות היכרויות באינטרנט וסיפרה לי את רגעי השיא וסיפורי האימה שלה. צחקנו, התכווצנו, והכל היה מאוד נורמלי. מאוחר יותר היא סיפרה לי על הפלטפורמה ‘טאמבלר’, בה היא השתמשה כעוד אמצעי דרכו היא מבטאת את החרדה שלה, במיוחד בנוגע למערכות יחסים ישנות. היא השאירה מאחוריה חבר בעיר המאובקת שלנו, לפני שעזבה לקולג’. הוא ביצע מעשים תוקפניים כלפיה, אותם היא לא חשפה קודם לכן. לא פלא שהיא רצתה לברוח!

האלגוריתם

כעבור חצי שנה נפגשנו, כדי לצאת לטיול קמפינג. היא קיצרה את שיערה, כמו של סטייסי. זו הייתה תספורת מוצלחת ולא חשבתי עליה הרבה. היא לבשה בגדי פאנק, כמו של סטייסי. בכל הזמן שהיינו יחד, היא התעסקה בטלפון שלה, צילמה סרטונים או צפתה בסרטונים באינטרנט. היה בינינו מסך והיא הייתה מרוחקת. היא ביקשה ממני לצפות איתה בסרטון אחד. במראה הדו-כיוונית הזו, בצד השני של מסך הזכוכית הקר כקרח, נראה איש מבוגר לבוש בבגדים נשיים ונצנצים. האיש הכחוש בבגדי הבנות, הניף קשת קדימה ואחורה ושר בקצב לחברה שלי את ההבטחה הבלתי אפשרית של עולם ללא כאב. ידעתי שהמדיה החברתית מלאה בכל מיני אנשים, ולא חשבתי הרבה על עד כמה היא הוקסמה מהמשפיען דורש תשומת הלב הזה.  

באמצע החופש שלנו היא פתאום התקשרה לחברה אחרת, כנראה כדי להודיע ​​שהיא יוצאת מהארון כא-בינארית. תהיתי אם היא חוקרת את המיניות או האופנה שלה, ולא ידעתי מה זה אומר, אבל הייתי חברה שלה ותמכתי בכל דבר חדש שהיא חקרה. זה היה טיול קצר. לא דיברנו על הדברים. דרכינו נפרדו.

מה זה כינוי?

כעבור חצי שנה התקשרתי אליה. לא נהגנו לדבר הרבה בתקופה הזו, שתינו היינו עסוקות מסיבות שונות. היא אמרה שהיא לא מדברת יותר עם המשפחה שלה, זה היה קצת מזעזע לשמוע. זה לא קצת דרסטי? סטייסי ומיה כבר לא היו חברות, ריב בנוגע לגניבת סטייל שבר את הצמד. היה לה חבר חדש, גם הוא הזדהה כא-בינארי. מערכת היחסים שלהם הייתה לא טובה ורשת התמיכה שלה הצטמצמה. היא האשימה את עצמה בכל התנהגות פוגענית כלפיה. הבעתי דאגה והיא ניתקה בפתאומיות. הנחתי שהשיחה התנתקה.

היא שלחה לי הודעה ואמרה לי שפניתי אליה במגדר הלא נכון. לא היו לי מילים. מה זה אומר? היא דרשה התנצלות. לא הבנתי במה חטאתי והתווכחנו קצת, נכנסות לדבריה של השנייה. למה היא כל כך הפכפכה? לא הייתי לגמרי מודעת לתרבות האינטרנט בה היא לקחה חלק, מבולבלת לחלוטין מהשפה והמונחים בהם השתמשה. הרעיונות האלה, שכביכול הגיעו באופן ספונטני, נראו מתואמים באופן מחשיד והופיעו במרחבי בלוגים קטנים שהיו מלאים בבנות שרצו להתבטא. לא היה סיקור מיינסטרים באותה תקופה ולא הייתי באינטרנט כמוה. השיחה הפכה רגשית ומבלבלת. לא המשכנו איתה.  

ההיעלמות

אני יודעת שהיא שינתה את שמה. אני יודעת שהיא התחילה לקחת טסטוסטרון ולשתף בקהילות אינטרנטיות לגבי השינויים בקול שלה. צפיתי בחלקים מחייה דרך תיאורי תמונה מרוחקים. הייתי כמו ניצבת בצד המתבוננת ברכבת שלה עוזבת את התחנה, קרון אחר קרון.

אני יכולה רק לקוות שהיא מאושרת במקום אליו היא הגיעה. לעולם לא אדע בוודאות.

נותרתי עם השאלות האלה:

מדוע ילדים מקבלים טיפול תרופתי בגלל הבעת רגשות שליליים?  

מדוע יש כל כך הרבה התעללות/תקיפות נגד נשים במערכות יחסים מודרניות?  

כיצד התמכרות או חשיפה לפורנוגרפיה (כולל אמנות/אנימה), או היפר-מיניות באופן כללי, משפיעות על הבריאות הנפשית של בנות/נשים וגברים/בנים?

מתי זה הפך נורמלי לרשום לילדים תרופות מרשם?

האם אדם תחת השפעה של תרופות נוגדות דיכאון מסוגל להבין את ההשפעות הרגשיות של החלטות רפואיות חשובות?

האם עלינו להתייחס ברצינות רבה יותר להתמכרות לכלי תקשורת (טלוויזיה, טלפון וכו’)?

מתי התחילו “מומחים” לגזול את מקומם של ההורים בעניינים משפחתיים?