מחקר על מתחרטים וטרנסים לשעבר – ליסה ליטמן 2021

מאת: נעמה עציץ, 22.5.2023.

ב-2021 התפרסם מחקרה של החוקרת ליסה ליטמן בנוגע למתחרטי מעבר מגדרי וטרנסים לשעבר. לפני כמה ימים פרסמנו ראיון איתה בנוגע למחקר.

עד לפני כעשור היה נדיר למצוא עדויות של מתחרטי מעבר מגדרי וטרנסים לשעבר. בעשור האחרון ישנה קפיצה במספר העדויות וניתן למצוא יותר ויותר מהן ברשתות החברתיות. בשנת 2017 מנתה קבוצת המתחרטים בפלטפורמה Reddit כ-100 משתתפים, כאשר בתוך 4 שנים המספר עלה ל 21,000 משתתפים, כך כותבת ליטמן במאמר המחקר שלה. נכון לזמן כתיבת מילים אלו, קבוצת המתחרטים ב-Reddit מונה 47,353 משתתפים.בשנים האחרונות הוקמו ארגונים ופרויקטים כמו The Pique Resilience Project ו-Detransition Advocacy Network, במטרה להקל על השיתוף ולסייע לאלה שעוברים את תהליך המעבר החוזר. בעקבות התרחשויות אלה, עולים קולות גוברים של אנשי מקצוע בנוגע לצורך במחקר בנושא.

מחקרה של ליטמן כלל סקר שבו השתתפו מאה אנשים שסבלו מדיספוריה מגדרית, עברו מעבר רפואי, כירורגי או  שניהם, ואז התחרטו ובצעו מעבר מגדרי חוזר.

אלה כמה נתונים בסיסיים בנוגע למשתתפים במחקר:

• 69% מהמשתתפים היו נקבות ביולוגיות ו-31% היו זכרים ביולוגים. 
• הגיל הממוצע של המשיבים היה 29.2 שנים, כאשר הנקבות היו צעירות יותר באופן מובהק מהזכרים.
• לפני המעבר המגדרי, הייתה סבירות גבוהה יותר בקרב הנקבות לדיווח על נטייה מינית הומוסקסואלית (26.1% בקרב נקבות לעומת 6.5% בקרב זכרים), בעוד שבקרב הזכרים הייתה יותר נטייה לדיווח על הטרוסקסואליות (93.5% בקרב זכרים לעומת 73.9% בקרב נקבות).
• אחוז המשתתפים שדיווחו על דיספוריה מגדרית מוקדמת היה 56% והאחוז שדיווח על דיספוריה מגדרית מאוחרת היה 44%, כאשר 55.1% מתוך הנשאלות דיווחו על הופעה של דיספוריה מגדרית עם גיל ההתבגרות או מאוחר יותר. 

נתונים לגבי התהליך וההליכים הרפואיים שעברו המשתתפים:

• אצל שני המינים הגיל הממוצע להופעת דיספוריה מגדרית היה 11 שנים. 
• המשתתפים היו בני 21.9 בממוצע כאשר הם פנו לטיפול רפואי מגדרי.
• בתחילת המעבר המגדרי, 98.0% מהמשתתפים הזדהו כטרנסג’נדרים, א-בינאריים או שניהם. רובם אימצו כינויים (91.0%) ושמות (88.0%) חדשים. 
• הרוב המכריע (97.1%) של הנקבות לבשו ביינדר (משטיח חזה). 
• 96% מהמשתתפים נטלו הורמונים חוצי-מין ורוב הזכרים נטלו אנטי-אנדרוגנים (87.1%). 
• ניתוח המגדר השכיח ביותר היה ניתוח חזה (33.3%). 
• ניתוח באיברי המין היה פחות שכיח (1.4% בקרב הנקבות ו-16.1% בקרב הזכרים). 
• נקבות נטלו טסטוסטרון למשך שנתיים בממוצע, זכרים נטלו אסטרוגן במשך 5.1 שנים בממוצע ואנטי-אנדרוגנים במשך 2.8 שנים. המיעוט שנטלו בלוקרים נטלו אותם למשך ממוצע של פחות משנה.

הסיבות העיקריות למעבר המגדרי (הראשוני, לא החוזר) בקרב המשתתפים היו:

• רצון שיתפסו אותם כמגדר הנחשק (77%)
• אמונה שמעבר מגדרי היא הדרך היחידה שלהם להרגיש טוב יותר (71%)
• התחושה שהגוף שלהם לא מרגיש בסדר כפי שהוא (71%)
• אי-רצון להיות מקושרים למין הלידה שלהם (70%)
• 64% האמינו שהמעבר המגדרי יעזור להם להרגיש “האני האמיתי” שלהם

תשובות המשתתפים בנוגע ללחץ או עידוד שהם חוו לבצע את המעבר המגדרי:

• 37.4% חשו לחץ לביצוע המעבר המגדרי, כאשר אחוז גבוה יותר דיווח על לחץ מגורמים חיצוניים (לעומת פנימיים) כמו מטפלים, בני זוג, חברים והסביבה.
• המדיה החברתית וקהילות אינטרנטיות דווחו כמקור השכיח ביותר לעידוד המעבר המגדרי, כולל סרטוני מעבר ביוטיוב (48.0%), בלוגים (46.0%), טאמבלר (45.0%) וקהילות מקוונות (43.0%).
• מקורות עידוד נפוצים נוספים היו אנשים שהמשתתפים הכירו במציאות כגון מטפלים (37.0%); אדם מסוים (28.0%) או קבוצת חברים (27.0%) שהכירו באופן אישי.

בהקשר לשירות המקצועי שקיבלו השיבו המשתתפים:

• 56.7% הרגישו שהאבחון שקיבלו על ידי רופא או איש מקצוע בתחום בריאות הנפש לפני המעבר לא היה מספק 
• 65.3% דיווחו שהרופא לא בדק את האפשרות שהרצון שלהם לביצוע מעבר מגדרי הוא תולדה של טראומה או בעיה נפשית אחרת. 
• 46% דיווחו שהתיאור שקיבלו בנוגע ליתרונות המעבר המגדרי היה חיובי מדי. 
• 26% דיווחו שההסבר בנוגע לסיכונים לא היה שלילי מספיק. 

למרות שלפני 2013 דיווחים על מעבר מגדרי חוזר היו נדירים, רוב הספרות שפורסמה בנושא היא עדכנית, כותבת ליטמן במאמר המחקרי שלה וממשיכה:

“רוב האנשים שמבצעים מעבר מגדרי יעברו מעבר חוזר. הסיבות למעבר הן אפליה, לחץ מאחרים והזדהות א-בינארית (Turban et al., 2021). עם זאת, דיווחי מקרה שופכים אור על מגוון רחב ומורכב יותר של חוויות הכוללות טראומה, החמרה בבריאות הנפש עם ביצוע המעבר המגדרי, הזדהות מחודשת עם המין המולד וקושי להפריד בין נטייה מינית לבין זהות מגדרית (D’Angelo, 2018; Levine, 2018; Pazos Guerra et al., 2020). 

על פי ליטמן, מבצעי מעבר חוזר מספקים עומק נוסף לגבי הנושא ומבטאים במילים שלהם ש:

1. טראומה (כולל טראומה מינית) ובעיות בבריאות הנפש תרמו להזדהות ולמעבר המגדרי שלהם.
2. הדיספוריה והמעבר שלהם נבעו מהומופוביה ומקושי לקבל את עצמם כהומוסקסואלים.
3. לחברים, למדיה החברתית ולקהילות האינטרנטיות, הייתה השפעה על התפתחות הזהות הטרנסג’נדרית שלהם ועל הרצון לבצע מעבר מגדרי.
4. בשורש הדיספוריה שלהם הייתה מיזוגניה (שנאת נשים/נשיות).

המשתתפים במחקרה של ליטמן התמידו במעבר המגדרי 3.9 שנים בממוצע, כאשר הנקבות התמידו לפרק זמן קצר יותר של 3.2 שנים, לעומת 5 שנים אצל הזכרים. כאשר המשתתפים החליטו לבצע מעבר מגדרי חוזר, הם היו בגיל ממוצע של 26.4 שנים, אם כי הנקבות היו צעירות יותר באופן מובהק (23.6 שנים) מהזכרים (32.7 שנים).

הסיבות למעבר החוזר כללו:

• שיפור בתחושת הנוחות עם המין הביולוגי (60%)
• חשש מסיבוכים רפואיים כתוצאה מהמעבר (49%)
• המעבר לא שיפר את בריאותם הנפשית (42.0%)
• חוסר שביעות רצון מהתוצאות הפיזיות של המעבר (40.0%)
• הבנה שהדיספוריה המגדרית נובעת מדברים מסוימים כמו טראומה, התעללות או בעיה בבריאות הנפש (38%)
• חוויה של אפליה (23%)
• חשש לגבי תשלום עבור טיפולים (17.0%)
• 87% מהם בחרו ביותר מסיבה אחת למעבר החוזר

בנוסף:

• 23% ציינו הומופוביה או קושי לקבל את עצמם כלסביות, הומואים או ביסקסואלים – כסיבה למעבר הראשוני ולמעבר החוזר.
• 55% חשו שלא עברו אבחון מספק מאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש לפני שהתחילו במעבר.
• רק 24% מהמשתתפים הודיעו לרופא שלהם שהם מבצעים מעבר מגדרי חוזר.
• 58% סוברים שהדיספוריה המגדרית שלהם מקורה בטראומה או בעיה נפשית.
• 51.2% סוברים שהמעבר המגדרי עיכב או מנע מהם מלהתמודד ולטפל בטאומה או בבעיה נפשית מהם סבלו.

אלה המשפטים השכיחים ביותר שהמשתתפים בחרו בנוגע להרגשה שלהם שהם טרנס:

• “חשבתי שדיספוריה מגדרית היא ההסבר הטוב ביותר למה שאני מרגישה” (57%)
• “הדיספוריה המגדרית שלי הייתה דומה לדיספוריה המגדרית של אלה שהתמידו במעבר המגדרי” (42%)
• “הרגשות שחשבתי שהם בגלל היותי טרנסג’נדר היו למעשה תוצאה של טראומה” (36%)
• “הרגשות שחשבתי שהם בגלל היותי טרנסג’נדר היו למעשה תוצאה של בעיה נפשית” (36%)

כאשר התבקשו המשתתפים לבחור משפט שמשקף בצורה הטובה ביותר את רגשותיהם לגבי המעבר שלהם:

• 30% ציינו שהלוואי שלא היו מבצעים את המעבר המגדרי בכלל 
• 11% ציינו שהם שמחים שהם בצעו את המעבר המגדרי
• 34% בחרו במשפט שאמר שהמעבר “היה חלק הכרחי מהמסע [שלהם]” 
• 21% ציינו שתהליך המעבר המגדרי הסיח את דעתם ממה שהם היו צריכים לעשות 

התשובות לגבי האם המעבר המגדרי עזר או הזיק להם היו מורכבות: 

• 50.5% בחרו תשובות הטוענות שהם גם נעזרו וגם חוו נזק
• 32.3% ציינו שהם רק נפגעו מהמעבר 
• 17.2% ציינו שהם רק נעזרו בו 

בנוסף:

• 69.7% לא היו מרוצים מהחלטתם לבצע את המעבר המגדרי
• 84.7% היו מרוצים מהחלטתם לבצע מעבר חוזר 
• 79.8% חשים חרטה ברמה כלשהי לגבי המעבר המגדרי 
• 49.5% דיווחו על חרטה חזקה או חזקה מאוד 
• 64.6% ציינו שאם היו יודעים אז את מה שהם יודעים היום, הם לא היו מבצעים את המעבר המגדרי.

בזמן סיום השלמת הסקר: 

• 61% מהמשתתפים חזרו להזדהות במין הלידה שלהם בלבד, 10.0% נוספים הזדהו כמין הלידה שלהם בתוספת הזדהות נוספת, 14% הזדהו כא-בינאריים ו-11.0% נוספים הזדהו כא-בינאריים פלוס הזדהות נוספת. 
• 8% בלבד הזדהו כטרנסג’נדרים, כאשר 5.0% נוספים הזדהו כטרנסג’נדרים פלוס הזדהות נוספת.
• 4% בחרו בקטוגריית “אחר” מכיוון שלא מצאו קטגוריה מתאימה מהאופציות למענה.

מחקרים נוספים המוזכרים במחקרה של ליטמן

ליטמן מזכירה שני מחקרים נוספים שנעשו לאחרונה על מבצעי מעבר מגדרי חוזר.

מחקר 1

הראשון(18) הוא אנליזה מ-2021 לנתונים מ-2016 מסקר הטרנסים בארה”ב. בסקר השתתפו 27,715 טרנסג’נדרים בוגרים בארה”ב ובו נשאלו המשתתפים האם הם אי פעם ביצעו מעבר מגדרי חוזר, אפילו זמני, ולמה. המדגם כלל 55.1% זכרים ו-44.9% נקבות. בערך מחצית מהמשתתפים (50.2%) נטלו הורמונים חוצי מין ו-16.5% עברו ניתוח. 

תוצאות:

• 61.9% מהמשתתפים (17,151) ענו שהם חפצים באישרור מגדרי. 
• מתוכם, 13.1% (2,242) דיווחו שיש להם היסטוריה של מעבר מגדרי חוזר. 
• מבין אלו שביצעו מעבר חוזר: 82.5% דיווחו על שהיה לפחות גורם חיצוני אחד לכך, ו-15.9% דיווחו על לפחות גורם פנימי אחד.

חשוב לשים לב להבדלים באוכלוסיית המשתתפים ולרקע הרפואי שלהם בהקשר למעבר המגדרי בין נתונים אלו למחקרה של ליטמן. במחקרה של ליטמן המשתתפים היו אנשים שסבלו מדיספוריה מגדרית, היה בו רוב נשי, ומאה אחוז מהמשתתפים בו עברו מעבר רפואי באמצעות הורמונים, ניתוחים או שניהם. במחקר מ-2021 היה רוב גברי, רק מחצית מהמשתתפים נטלו הורמונים והרבה פחות מכך עברו הליכים כירורגיים. בנוסף, רוב התשובות האפשריות שהמשתתפים היו צריכים לבחור מתוכן היו גורמים חיצוניים ולא פנימיים. כל אלה נתונים חשובים מכיוון שעל פי פרסום ניתוח הנתונים הזה, אפשר לטעות ולחשוב באופן כולל שרוב הסיבות למעבר מגדרי חוזר הן חיצוניות ומכך להסיק שעלינו לתמוך יותר במעבר המגדרי, אך כאשר נכנסים לפרטים מבינים שזה לא כך מכיוון שיש עוד משתנים רבים שצריך לקחת בחשבון. אציין גם שפרטי האנליזה הזו לא פתוחים לכולם אלא רק למי שמשלם, אם נכנסים לקרוא רק את התקציר שפתוח לציבור הרחב – הדברים מטעים אפילו יותר.  

מחקר 2

המחקר הנוסף אותו ליטמן מזכירה הוא מחקר מ-2021 שמטרתו הייתה להבין טוב יותר את הצרכים של מבצעי המעבר החוזר. המשתתפים בסקר של המחקר היו אנשים שבצעו מעבר חברתי או רפואי ואז הפסיקו/חזרו למגדר המקורי. במחקר השתתפו 237 אנשים, מתוכם 217 נקבות ביולוגיות (92%) ו-20 זכרים ביולוגים (8%). גיל המשתתפים נע בין 13-64, הגיל הממוצע היה 25.02. קרוב לשני שליש מהם (65%) בצעו מעבר חברתי ורפואי, כאשר 31% בצעו מעבר חברתי בלבד. כמחצית מהנשאלים (51%) החלו במעבר החברתי לפני גיל 18, כרבע מהנשאלים (25%) החלו במעבר רפואי לפני גיל 18. 14% מהמשתתפים בצעו מעבר מגדרי חוזר לפני שהגיעו לגיל 18. הזמן הממוצע שבו נמשך המעבר המגדרי, הן החברתי והן הרפואי, בקרב המשתתפים היה 4.71 שנים, כאשר בקרב נשים הוא היה 4.55 שנים ובקרב גברים 6.37 שנים. 

80% מהמשתתפים הזכרים עברו טיפול הורמונלי, לעומת 62% בקרב הנשים.

מתוך המשתתפים שעברו מעבר רפואי, 46% עברו ניתוחים מאשררי מגדר.

תוצאות:

תוצאות המחקר הראו שכיחות גבוהה של בעיות נלוות: 

• 54% מהמשתתפים דיווחו כי היו להם לפחות 3 מצבים נלווים מאובחנים, כאשר האבחנות הנפוצות ביותר היו הפרעות דיכאון (69%) והפרעות חרדה (63%), כולל פוסט טראומה (33%). 
• 84% מהמשתתפים דיווחו שחוו דיספוריה חברתית וגופנית. 
• 45% מכל המשתתפים דיווחו שלא עודכנו כראוי לגבי ההשלכות הבריאותיות של הטיפולים לפני שעברו אותם. 
• שליש (33%) ענו שהם עודכנו חלקית, 18% דיווחו שעודכנו כראוי ו-5% לא בטוחים.

הסיבות למעבר החוזר

• ההבנה שהדיספוריה המגדרית מהם סבלו הייתה קשורה לבעיות אחרות (70%)
• חששות בריאותיים (62%)
• המעבר המגדרי לא עזר לדיספוריה (50%)
• מציאת חלופות להתמודדות עם הדיספוריה (45%)
• חוסר שביעות רצון מהשינויים החברתיים (44%) 
• שינויים בהשקפה הפוליטית (43%)

כאשר נשאלו המשתתפים על הצרכים הרפואיים שלהם אלה היו התשובות:

• קבלת מידע מדויק על הפסקת/שינוי טיפול הורמונלי (49%)
• קבלת עזרה בסיבוכים הקשורים לניתוחים או לטיפול ההורמונלי (24%) 
• קבלת מידע וגישה לניתוחים/פרוצדורות של מעבר מגדרי חוזר (15%) 

הצרכים הפסיכולוגיים: 

אלה היו הנפוצים מכולם, כאשר רק 4% מהנשאלים דיווחו שאין להם כאלה. 

• בראש הרשימה, עם צורך של 65% מהמשתתפים, הופיעו:

• הצורך לטפל בבעיות נפשיות נלוות הקשורות לדיספוריה מגדרית ולמידה כיצד להתמודד איתה.
• הצורך במציאת חלופות למעבר רפואי.

• ללמוד כיצד להתמודד עם רגשות חרטה (60%) 
• ללמוד כיצד להתמודד עם השינויים הפיזיים ו/או החברתיים החדשים הקשורים למעבר המגדרי החוזר (53%) 
• ללמוד כיצד להתמודד עם הומופוביה מופנמת (52%). 
• 34 נשאלים (14%) הוסיפו תשובה נוספת שאינה מופיעה ברשימה, כגון טיפול בטראומה, למידה כיצד להתמודד עם בושה ושנאת נשים מופנמת, כיצד להתמודד עם דחייה מקהילות הלהט”ב והטרנס וכיצד להתמודד עם תוצאות של עזיבת קהילה מניפולטיבית. 
• תשובות אחרות חשפו את הצורך בעזרה בהחלמה מהתנהגות מינית ממכרת הקשורה לדיספוריה מגדרית, ייעוץ פסיכומיני ותמיכה חברית.

ובחזרה למחקר של ליטמן – רבים מהמשתתפים במדגם תיארו שכאשר הם ביצעו מעבר חוזר הם איבדו תמיכה או נודו מקהילות לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג’נדרים (להט”ב), מה שמעיד על כך שרבים מהמשתתפים במחקר זה לא היו מגיעים להשתתפות בסקר ב-2016.

מילות סיום

ליטמן מסיימת המאמר המחקרי שלה בכמה נקודות חשובות:

“חוויותיהם של אנשים שעוברים מעבר מגוונות והסיבות למעבר הן מורכבות. …רובם רצו לבצע את המעבר המגדרי מכיוון שהם לא רצו להיות קשורים למין הלידה שלהם, גופם הרגיש להם לא בסדר כפי שהוא, והם האמינו שהמעבר הוא האפשרות היחידה שתביא להקלה במצוקתם. ..ממצאים אלה מדגישים את המורכבות של דיספוריה מגדרית ומצביעים על כך שבמקרים מסוימים, הכישלון באבחון מחלות נלוות וההקשר שבו הופיעה הדיספוריה המגדרית – עלול להוביל לאבחון שגוי, להחמצה של אבחנות ולמעבר מגדרי מוטעה.”

אין ספק שהגישה המאשררת, המתייחסת לכולם כמקשה אחת ולא לוקחת בחשבון את מגוון הנסיבות, המניעים וההבדלים בין המטופלים – אינה עומדת בקנה אחד עם המציאות המורכבת או עם ממצאי המחקרים המדוברים כאן.