מאת: אלייזה מונדגרין
18 באוגוסט 2023, תרגום מאת נעמה עציץ
מקור:
https://fairerdisputations.org/what-happens-to-parents-when-kids-come-out-as-trans/
על המחברת: אלייזה מונדגרין היא סטודנטית לתואר שני החוקרת זהות מגדרית, עם התמקדות בחקירת קהילות טרנס מקוונות והבנת האמונות העומדות בבסיס המודל ה’אישרור מגדר’ של הפרקטיקה הרפואית.
הערת המתרגמת: ההתייחסות לאנשים בכתבה היא על פי מינם הביולוגי.
בפעם הראשונה שהקשבתי לאמא מספרת איך הילד שלה יצא מהארון כטרנסג’נדר, זה נשמע לי כמו סיפור מוזר של צרה פרטית, עם נגיעה של חוסר פרופורציה המאפיינת סיפורי אגדות. אבל אז שמעתי עוד סיפור כזה. ועוד אחד. ועוד אחד. הסיפורים התחילו להישמע פחות כמו סיפורי אגדות של משחק טלפון שבור ויותר כמו מגיפה. כשאתם נתקלים במקרה הראשון הוא נשמע מסתורי ולא הגיוני, המקרה הבא הוא דומה להחריד, המשיכו באותה הדרך ויופיע מולכם דפוס.
אולי המטאפורה הראשונה שלי הייתה הנכונה: יום אחד, הגיע החלילן מהמלין (נ”ע: שם של סיפור אגדה ידוע) אל העיר וכל הילדים נעלמו.
הגעתי למסקנה שכאשר אדם מסוים מבצע מעבר מגדרי, כל האנשים בחייו מקבלים תפקיד חדש של דמויות משנה. האנשים הללו נשפטים על פי דבר אחד: עד כמה הם מאשררים את הזהות החדשה של יקירם, ובאיזו מהירות הם משנים את כינויי הגוף ומשכתבים מחדש את הזיכרונות שלהם.
השינוי בתסריט הוא הכי דרמטי להורים, שפשוט אינם יכולים לעשות שום דבר כמו שצריך. הם מואשמים בחוסר הבנה לגבי העובדות הבסיסיות ביותר בנוגע למי שהילד שלהם באמת: ילד ולא ילדה, או ילדה ולא ילד. אם הגילוי בא להם בהפתעה, למשל אם ההורים מגלים רק אחרי שהילד כבר יצא מהארון בבית הספר, אז הילד כנראה לא מספיק בטח בהוריו כדי לחלוק איתם את המידע הזה קודם לכן. כל מה שההורה יודע על ילדו, לא יכול לגעת באמת המהותית של הזהות הטרנסג’נדרית החדשה של הילד. בעוד הילדים זוכים לשפה חדשה לתיאור חוויותיהם, ההורים מאבדים שפה. הם כבר לא בטוחים מה הם יכולים לומר אז הם שומרים על לשונם ונמנעים.
הורים דורכים על מוקשים על ימין ועל שמאל שלא בכוונה, כי הציפיות של ילדיהם מגיעות מעולם שונה מאוד. כאשר אדם משנה את שם המשתמש או את הדמות שלו באינטרנט הוא ממציא את עצמו מחדש כאדם חדש, אבל בבית יש לו שם שהיה בשימוש כל חייו. יש לו אהובים שמסתכלים עליו ולא רואים את מה שהוא רוצה שהם יראו. הוא רוצה שהם יחגגו, אבל במקום זאת הם מסתכלים עליו בדאגה. באינטרנט אפשר להשתיק, לחסום, לדווח, החשבון הפוגע יעלם, יוחלף במהרה באחרים וישכח. מחוץ לאינטרנט, ניתוק קשרים משמעו לבבות שבורים וכיסאות ריקים ליד השולחן.
הורים שמתקשים עם הכינויים והשמות חדשים, מבקשים זמן להסתגל, מהססים להסכים להתערבויות הורמונליות וכירורגיות או מביעים את הסתייגויותיהם וספקותיהם – עלולים למצוא את עצמם מודחים מחיי ילדיהם לחלוטין. ברגע שהתחלתי לכתוב על נושא המגדר, התחלתי לשמוע מהורים. כל הורה שדיברתי איתו חושש לאבד את ילדו להתאבדות, לניכור או לחוסר הבנה הדדי.
מעבר מגדרי מהווה אבדה
פעולת המעבר המגדרי נחשבת בו זמנית גם טרנספורמטיבית לחלוטין וגם לא טרנספורמציה כלל וכלל. המעבר המגדרי מבטיח לאדם הצעיר שיפור דרמטי בחייו, בתפיסת העולם שלו ובסיכויים שלו, ובו זמנית מגנה את היקירים שמזהים את גודל השינוי הזה.
בפוסט סאבסטאק עוקצני של דניאל לאברי שביצעה מעבר מגדרי כבוגרת צעירה, לועגת לאברי להורים שמתקשים להתמודד עם היציאה מהארון של ילדם כטרנס: “זה פשוט בגלל שאנו כל כך אוהבים אותך שאנחנו חייבים להתאבל על השם שלך מגיל שש, התלבושות שלבשת כשהיית בת עשרים ושתיים והתאים הננעלים שנדרשת להשתמש בהם לפני ואחרי שיעור התעמלות כשהיית בת ארבע עשרה”. שימו לב להקטנה.
לאברי ממשיכה:
ההתייחסות למעבר מגדרי כאל אובדן היא לגמרי אופציונלית, ובכך טמונה האמת הגדולה שממנה כל אלו הצועדים בקצב חילזון מנסים להימנע: המעבר המגדרי הוא בסדר, ולמעשה לא דורש הרבה התאמות. הוא לא מצריך הרבה מאמץ, לא דורש חודשים של אימון מנטלי בלתי פוסק כדי לזכור את הכינויים החדשים, לא מצריך שנה של אבל מלא ואחריו שנתיים של חצי אבל ואחריהן שמונה עשר חודשים של לבישת בגדים בצבע לוונדר ולחייך קלושות באירועים חברתיים.
באופן דומה, ג’וליה סראנו מכנה בלעג את ה”הורה המודאג” כקלישאה רעילה בלבד, תוך שהוא מביא ציטוטים עם מרכאות כה גדולות עד שניתן לראותן מהחלל החיצון. לדברי סראנו, “דאגות” ההורים הן רק העמדת פנים, כיסוי לבורות, לדחייה ולדעות הקדומות.
אני התכתבתי עם עשרות הורים לילדים מבולבלי מגדר, ושום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. קל לעשות דמוניזציה להורים האלה. קשה יותר לעצור ולהקשיב למה שיש להם להגיד. הסיפורים שלהם הופכים את הנרטיב הפשוט שפעילי טרנס דוחפים למורכב יותר והם מעלים שאלות קשות לגבי המשמעות של “לאשרר” ילד לגבי משהו שאינו נכון. מה אמורים הורים לעשות כאשר “אישרור” הזהות הטרנסג’נדרית של ילדם פירושה לדחות את כל מה שההורים יודע על אותו ילד: סיפור חייו, גופו היחיד, ברכיו השרוטות ורגשותיו הפצועים, הפחדים האפלים ביותר שלו והחלומות שהוא הזניח כאשר התחיל במרדף המגדרי?
אב כתב לי: “שימוש ב’שם-מת‘ (נ”ע: דדניימינג – ביטוי גנאי לשם המקורי) היא דרך מאוד אכזרית לתאר את הקושי להרפות”.
התסריט
עבור הורים רבים, הסיפור מתחיל כשהילד שלהם יוצא בפתאומיות מהארון כטרנסג’נדר. ילדה בת 13, אפתה עוגה תלת-שכבתית לכבוד גילוי המגדר שלה ולאחר מכן קראה להוריה מתוך תסריט כתוב מראש: ‘היא לא הבת שהם תמיד חשבו שיש להם, אלא דווקא הבן שלהם. למרות שקשה לקבל את זה, היא בוטחת בכך שהוריה מעדיפים בן חי על פני בת מתה.’
לפעמים ההורים הם בין האחרונים לגלות. כשבתה המתבגרת של קייסי יצאה מהארון כא-בינארית, “החברים שלה כבר קראו לה בשם החדש. גם המטפל שלה. גיליתי את זה מאוחר יותר. המטפל העביר מגדרית קבוצה שלמה של שש בנות ביחד, כמו פרויקט כיתתי”.
“בהתחלה חשבתי, בסדר, אולי זו האמת עבור הילדה שלי”, אמרה טס, לאחר שבתה בגיל הקולג’ יצאה מהארון כטרנס. “אבל הנרטיב שלה היה מלא בשקרים והתשובות שלה לשאלות שלי היו מאוד מתוסרטות”. טס הביטה בחמשת ילדיה, שנולדו בין סוף שנות ה-80 לסוף שנות ה-90, וראתה שינוי דורי ברור. “אף אחד משלושת הילדים הגדולים שלי לא מזדהה כטרנס, אבל יכולתי בקלות לנקוב בשמות של 12 צעירים שמזדהים כטרנס מהקבוצה של בתי הצעירה, וזה רק בפרבר הקטן שלנו. רובן נקבות. אלה פשוט סיפורים.”
הורים שאינם מאשררים הולכים על חבל דק, מבלי לדעת מתי הם עלולים לסטות ולמצוא את עצמם מודחים מחיי ילדיהם. “בעבר לא היה דבר שלא יכולנו לדבר עליו ביחד כמשפחה; עכשיו יש כל כך הרבה דברים שהם אסורים. התקשורת בינינו נוקשה, לא נוחה, מביכה, עצובה”, כותבת סברינה. כשהביעה את דאגותיה לגבי בתה, בתה וילדיה האחרים איימו להתנתק ממנה כי היא “טרנספובית”. “היה עליי לשתוק, אז זה מה שעשיתי.”
הורים רבים דיברו על הצורך לשמור את האמונות והדאגות שלהם לעצמם. חלק מההורים נכנסים לאינטרנט, וכסוג של פעולת-מראה לגלישה האינטרנטית של ילדיהם אל תוך עולם המגדר, הם מאמצים זהויות סודיות ומסתירים פרטים מזהים, כדי שיוכלו לדבר בחופשיות, אפילו רק עם זרים. ג’יל שומרת על “חשבונות מדיה חברתית תחת שמות בדויים, כדי שהבת שלי לא תוכל לקשר ביני ובין הדעות שלי על החלק החשוב הזה בחייה. אם היא תדע מה אני חושבת וכותבת, היא תסיים את מערכת היחסים הרופפת שלנו לתמיד”.
בתה של סינדי ניתקה קשר לפני כמעט חמש שנים. “מאיזו סיבה? אני עדיין לא בטוחה. הלב שלי נשבר, אבל אני יודע שאני לא לבד. יש עוד הרבה אחרים שעוברים את החוויה הזו. בעוד שבימים הראשונים באמת חשבתי שאני האשמה, שאני גרמתי לקרע הזה, כעת אני מבינה שהכל הוא חלק מהתסריט ה”טרנסי” המרושע. חיסמו את האמהות – מכיוון שאמהות יכולות לראות את האמת”.
ה”תסריט” שסינדי מתייחסת אליו מעודד צעירים לנתק קשרים עם בני משפחה וחברים שאינם שותפים לחלוטין לזהותם הטרנסג’נדרית החדשה. משפיעני טיקטוק כמו ג’פרי מארש דוחקים בצופים הצעירים שלהם לאמץ נוהל של “ניתוק קשר” כאקט של טיפול עצמי רדיקלי. חלק מהמדינות בארה”ב גם קנו את התסריט הזה, והן לא רק מציעות לילדים מבולבלי מגדר דרכים לשחרור מהורים שעלולים להתעלל בהם, אלא גם מגדירות מחדש הורים אוהבים שמודאגים או מהססים לגבי התערבויות הורמונליות וכירורגיות כהורים מתעללים.
זעקה לעזרה
מה שנראה לעתים קרובות כמקרים פשוטים של ילדים “טרנסג’נדרים” הזקוקים לאישרור ממטפלים ואנשי מקצוע, נוטה להיתפס באופן שונה מאוד בעיניי ההורים, שקרובים מדי לחיי ילדיהם מכדי לאמץ נרטיבים פשטניים כאלה. הציפייה שהורים יחגגו את מה שנראה לרבים מהם כזעקה לעזרה, מכאיבה עמוקות.
חלק מהילדים עברו מעבר מגדרי לאחר שחוו הטרדה מינית או התעללות. זמן קצר לאחר שהכריזה על עצמה כטרנסג’נדר, בתה של קארי חשפה שהיא סבלה מהתעללות מינית בבית הספר כמה שנים קודם לכן. “נכנענו לשם ולכינויים החדשים כדי לשמור על בתנו קרובה אלינו. לא רצינו שהיא תרגיש שיש אי הסכמה בינה לבין הוריה בתקופה פגיעה זו. לא רצינו שיהיה אפילו רמז שעול להוות חומה בינה לבין הוריה”.
גם אובדן משחק תפקיד. “לפני כמה שנים, אביה נפטר”, כותבת תמרה. בתה המתבגרת הייתה במאבק והפסידה המון לימודים בבית הספר. זה היה הזמן שהיא יצאה מהארון כטרנסג’נדר. תמרה הייתה מזועזעת ומודאגת שהכרזה זו תוביל למדיקליזציה. “ניסיתי להעביר לה שזה בסדר להציג את עצמה לעולם בכל דרך שהיא מרגישה איתה בנוח, אבל זה לא ישנה את הגוף.” בית הספר, רופא הילדים והמטפלים של בתה מיהרו לאשרר. “זה היה יותר מדאיג מאשר מותו של בעלי”, אומרת תמרה, “ההרס של הילדה שלי והפחד שזה יהיה לצמיתות. אין הצלה”.
לאחר שאובחן כחולה סרטן, בנו של דון החל לבלות את ימיו באינטרנט, שם נחשף לתסריט. בצ’אטים קבוצתיים בפלטפורמה ‘דיסקורד’, נאמר לו ש”הדיכאון, החרדה והבריונות” ניתנים לתיקון על ידי כך שיאמץ את הזהות המגדרית האמיתית שלו. “הוא שוחח עם כולם במהלך הטיפולים הכימותרפיים שלו. הוא פרסם את ההכרזה הזו וככל הנראה החליט שהוא טרנס בתקופה הכי לחוצה בחייו עד לאותה נקודה”.
עבור לורה, הגיע אבחון הסרטן של בנה, ואחריו הצהרת המגדר של בתה. היא נחושה בדעתה: “עם ילד אחד חולה סרטן והשני עם בלבול מגדרי, אני יכולה להעיד ש”טיפול מאשרר מגדר” אינו מציל חיים ואינו הכרחי מבחינה רפואית, אבל כימותרפיה כן.”
עבור בני נוער רבים אחרים, בריונות, הטרדה, הדרה חברתית, אוטיזם, הפרעות קשב וריכוז, הפרעה כפייתית, הפרעות אכילה, חרדה או דיכאון – היוו חלק בהחלטה שלהם לעבור מגדר.
ממהרים להתערבות רפואית
ראן הבינה את רצונה של בתה בת ה-13 להפסיק לקחת חלק בתחרות הפופולריות, הבגדים הלא נוחים והטירוף הזה של ‘גבריות’. הוקל לה כאשר בתה הייתה מוכנה לשקול טיפול כדי לנסות להבין מה מתרחש בתוכה לעומק. במובן מסוים, “להיות בן הייתה התשובה המושלמת”, אבל האמונות החדשות של בתה הטרידו אותה:
“לפי הבת שלי, היא בעצם גבר, נולדה בגוף הלא נכון, יש לה מוח גברי (כן, היא חושבת שזה דבר אמיתי ושהמדע מגבה אותה) והיא לעולם לא תהיה מאושרת בגופה הנשי. היא נחושה בדעתה שהיא חייבת לשנות את גופה מבחינה רפואית כדי להיות מאושרת ובזה נגמר הסיפור. היא גם מתעקשת שההתערבויות הרפואיות הן בטוחות למדי. היא בטוחה שהיא לא תרצה ללדת או להניק. היא אינה חוששת מכך שייגרם לה נזק רפואי מאף אחת מההתערבויות הללו, או שמאגר בני הזוג הרומנטיים שלה יצטמצם. היא בטוחה שהיא לעולם לא תשנה את דעתה. היא גם מאמינה שכל ילד מעל גיל 11 או 12 הוא בוגר מספיק כדי לקבל החלטות רפואיות בלתי הפיכות ושיש לאפשר לו לעשות זאת.”
בתה הביעה את הרצון לעבור “ניתוח עליון” (כריתת שד כפולה רדיקלית) ולהתחיל לקחת “T” (טסטוסטרון) בקיץ הבא, לאחר שתסיים את כיתה ח’. “מיד אמרתי ‘האטי!'”, נזכרת ראן, “ואז היחסים שלנו התערערו לחלוטין. היא ציפתה שאצטרף לכל זה. היא התאכזבה מכך שאמרתי לא לרצונותיה. היא אמרה לי שהיא שיקרה כשביקשה טיפול כי היא לא חשה בטוחה, ושזה היה רק כדי לרכך לי את המכה. היא התחילה לחשוף עד כמה היא שקועה באידיאולוגיה. היו לנו הרבה דיונים, יותר נכון ויכוחים, שבהם היא אמרה שהיא “באמת בן”. שאלתי מה זה אומר. מעולם לא היו לה תשובות”.
כמה חודשים לאחר מכן, גילתה ראן שבתה נוטלת בחשאי טסטוסטרון שהשיגה באופן לא חוקי. היא כיסתה את העלויות במזומן, מכסף מבת המצווה שלה שהייתה לאחרונה, ושלחה את הטסטוסטרון לכתובת של חברה, כדי שמשפחתה לא תגלה.
“אני יודעת שזה לא בסדר,” אומרת ראן.
“היא מעולם לא התנשקה, לא יצאה לדייט או הייתה במצב אינטימי עם אף אחד. היא אינה יודעת איך כל אלה מרגישים בגופה כפי שהוא. היא מעולם לא חיה כאישה, מכיוון שהיא לובשת משטיח חזה ומעמידה פנים שהיא גבר בפומבי. אין לה מושג אם היא יכולה פשוט לחיות את חייה בגופה הנשי ללא העמדת פנים. עם זאת, היא יכולה להתלבש, לפעול, לעשות כל מה שהיא תבחר בלימודים ובקריירה שלה, להכיר חברים, לנהל מערכות יחסים, ובאופן כללי להיות היא עצמה – ללא התערבויות רפואיות מיותרות שעלולות להיות מסוכנות וללא העמדת פנים. סביר להניח שהיא הייתה מבינה שאין צורך שהיא תעבור מגדר, אבל היא אפילו לא תנסה. לכן אין לה מושג על מה היא תוותר אם היא תבצע מעבר רפואי. וגם אני לא יכולה לעזור לה, מכיוון שלמרבה הצער היא באמת מאמינה שאני טרנספובית, אמא איומה וטיפשה בעלת דעות קדומות. שום דבר שאגיד לא יגרום לה לעצור ולחשוב, לא משנה כמה זה הגיוני.”
כאשר בתה בת ה-17 יצאה מהארון כ”בן”, נינה הייתה “ברורה בהסברים שלי לגבי למה אי אפשר “להיוולד בגוף הלא נכון”, שזה די נורמלי שאנשים (במיוחד נשים) ירגישו אי נוחות בגופם בגיל ההתבגרות, שישנן דרכים רבות להיות נקבה, וכן הלאה”. עם זאת, נינה ידעה שיש לה חלון צר לפעולה: “הדבר הכי מפחיד היה שידעתי שברגע שהיא תגיע לגיל 18 היא תוכל להוציא לפועל כל תוכנית שהיא רוצה, בלי קשר למחשבות שלנו, אז האסטרטגיה האמיתית היחידה שלי באותה תקופה הייתה לשכנע אותה לעכב את נקיטת הצעדים לקראת פעולה כזו”.
ננטשים על ידי אנשי רפואה
לעתים קרובות, אנשי מקצוע מתחום הרפואה מנסים להוריד את ההורים והילדים מהרעיון של לקחת פסק זמן לפני ביצוע המעבר המגדרי. עבור סיימון, הבקשה של בתו למשטיח חזה הייתה המכשול הראשון: “לעזור לה עם זה הרגיש לי כמו סיוע לפגיעה עצמית, אבל החשש היה שיהיה גרוע יותר אם לא נעשה זאת. אני עדיין לא יודע אם זה היה הדבר הנכון לעשות. שנאתי את זה. בכל יום. באותו זמן, ארגון מרמייד עשו רושם שהם יודעים הכי טוב. עד כמה שזה נראה מטורף עכשיו, קשה היה לחשוב מעבר לזה. במיוחד עם המסר שילדך עלול להתאבד אם לא תשתף פעולה”.
במבט לאחור, אמר סיימון, “אני חושב ששיערתי שני דברים: אחד מהם היה שיהיה ‘זמן לחשוב’ ותהיה פתיחות לבחון את עניין אי הנוחות הגופנית. ההשערה השנייה הייתה שבלוקרים (נ”ע: חוסמי גיל התבגרות) היו סוג של מעקף על גיל ההתבגרות”. אבל כאשר עמד סיימון מול האפשרות שבתו תתחיל לקחת בלוקרים, הוא ראה את הדברים אחרת:
“פתאום… (חוסמי גיל ההתבגרות) לא נראו כמו מעקף בכלל, לא מבחינה פסיכולוגית (להעביר את המסר ששינוי גופני זה לא משהו שצריך לקבל). כמו כן, ההשפעות הגופניות ארוכות הטווח היו קשות למחשבה (הפרעה בהתפתחות המינית) או בלתי ידועות (בריאות מערכת הרבייה והתפתחות העצם), אבל תמיד היה ברקע סיכון להתאבדות אם אמרת לא.”
“ובכל זאת חיכינו. לא הלכנו להפניה שקיבלנו. זה היה הדבר היחיד בכל העניין הזה שאני יודע באופן חד משמעי שפעלנו נכון לגביו. וזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם… המסר היחיד שהיה שם היה שהקושי נובע אך ורק בגלל שלא היינו בהסכמה מוחלטת עם המעבר”
הורים תיארו את הקושי למצוא מטפלים שלא יאשררו אוטומטית את הזהות הטרנסג’נדרית של ילדיהם לפני שיבחנו נושאים אחרים בחייהם. “מטפל אחד שחזר אלי טלפונית, הבהיר שהוא באמת מאמין שמישהו יכול להיוולד בגוף הלא נכון”, אומרת ראן. “הוא אמר שהוא הבין את זה כשלחבר שלו היו בנים תאומים, ואחד מהם מיד גילה עניין בבובות, שמלות וכל דבר נשי. עניתי שאני חושבת שזה בסדר שבנים ילבשו שמלות וישחקו עם בובות, זה לא הופך אותם לבנות. הוא שתק. סיימתי את השיחה.”
לאחר חיפוש ממושך אחר מישהו שיוכל לפתור את היסטוריית החיים המסובכת של בתה, כולל ההזנחה שבתה עברה לפני שאימצה אותה, מצאה דיאן מטפלת ש”הבטיחה לנו שהיא לא תאשרר. היא שיקרה.”
לידיה, שבנה סובל ממצב בריאותי חמור, שיוחמר כתוצאה משימוש בהורמונים חוצי מין, הבחינה שמעט הרופאים והמטפלים שלא הסכימו עם הגישה המאשררת שהיא הצליחה למצוא, “העבירו אותנו במהירות ל”מומחים” שכן אישררו… אני מאמינה שזו הייתה סוג של הגנה על עצמם מההשלכות המקצועיות או מהלחץ של לדעת על העוולה הרפואית הזו.” לידיה דיברה על הדרכים בהן הגישה המאשררת יוצרת ניכור בין ההורים לילדים:
“הבעיה בגישה האשררת היא שנוצרת דינמיקה של הוריו בצד אחד וכל שאר המבוגרים בצד השני עם הילד. כעת הוא מאמין שאנו הורים פוגעניים ורעים בגלל ששאלנו שאלות ודרשנו תשובות מהרופאים והמטפלים הללו. זה הפך משהו קטן לסיפור גדול שבו המבוגרים האכפתיים מונעים מהילד לקבל עזרה מהוריו השנואים ובעלי הדעות הקדומות כדי שישאר בחיים… רופאים אמרו לנו בפרטיות שהם תומכים בהחלטתנו [לא לאשרר], אבל אז הילד נכנס לחדר והרופאים אומרים שאנחנו אלה שמונעים ממנו להיות מאושר.”
ג’יימי ריד, שהעלתה חששות לגבי הטיפול בילדים ובמתבגרים עם דיספוריה מגדרית בבית החולים לילדים בסנט לואיס מוקדם יותר השנה, ראתה דפוס במרפאות המגדר שבו ישנו “צידוד בהורים מאשררים” ו”השמצה כלפי הורים ששואלים שאלות, הורים שמבקשים עוד זמן, הורים שמבקשים ‘אל תזיקו'”. ריד הביעה חרטה על מה שראתה מאוחר יותר כתפקידה בפירוק משפחות: “לא רק שעזרתי למדיקלציית ילדים, עזרתי לפרק משפחות”.
אפילו הורים מאשררים מקבלים לפעמים יחס חשדני. “הייתי תמימה לחלוטין עם תגובתי ל’יציאתה מהארון'”, נזכרת לוסי. “אשררתי כל כך עד כדי שכמעט אמרתי’זה נחמד, יקירתי’.” למרות זאת, בריאותה הנפשית של בתה התדרדרה בחדות. בסופו של דבר, היא “ביצעה ניסיון התאבדות רציני מאוד”, שלאחריו, לדבריה:
“צוות בית החולים התייחס אליי בחשדנות… שירותי בריאות הנפש אישררו אותה מיד עם השחרור, תוך שימוש בכינויים שגויים בהתייחסות אליה כששוחחו איתי. היא הייתה בת 14. הדעה הכללית הייתה שהיא ניסתה להתאבד בגלל הסביבה הביתית ה”לא תומכת” שלה. התפיסה שלי סותרת את זה לחלוטין: היא ניסתה לסיים את חייה היקרים מכיוון שהיא עברה שטיפת מוח שגרמה לה לחשוב שכדי שייקחו אותה ברצינות כ”טרנס אמיתי” ניסיון התאבדות הוא חלק מזה.
מנוכרים ומבודדים
בנוסף לקונפליקט ולניכור בתוך משפחות, הורים דיברו גם על הדרך שבה ילד שיוצא מהארון כטרנסג’נדר יכול להשתמש ברשתות החברתיות. ההורים, שמהווים מקור אמין לתמיכה מעשית ורגשית בכמעט בכל משבר אישי, נותרים מנותקים.
“לגדל ילד שמזדהה כטרנסג’נדר הוא לא האתגר ההורי הראשון שנאלצתי להתמודד איתי”, אומרת ג’יין. לאחר שילדה הראשון אובחן עם אוטיזם.
“בעלי ואני הסתמכנו משמעותית על תבונתם של מגוון אנשי מקצוע שהיו מעורבים בטיפול של הילד. קיבלנו החלטות קשות לגבי האיזון בין הצורך שלו בטיפול לבין הצורך שלו פשוט להיות ילד ולחוות את החיים. כששיתפנו את המשפחה, החברים והשכנים במצבנו, הם תמיד תמכו והבינו שאנחנו עושים את מה שאנו מאמינים שהוא הכי טוב עבור בננו. החוויה הזו הייתה שונה לחלוטין ממה שחווינו עם בתנו שמזדהה כטרנס. בכל פעם שמבוגר חדש – כמו מורה, יועץ או הורה של חבר – נכנס לחיים של בתי, אני מרגישה שאני צריכה לבדוק אותם לפני שאני מאפשרת להם גישה לילדה שלי. היו גם כמה צעירים שפנו לבתי והציעו לה “מקום בטוח”. ההנחה היא שאם אמא ואבא לא מאשררים, אז הבית הוא לא מקום בטוח.”
“אני לא חושבת שמישהו באמת יכול להבין את ההרגשה הזו עד שזה קורה לילד שלו”, אומרת קרוליין. “לפני החוויה הזו, הייתי פונה לילדים של אחרים בשם ‘הנבחר’ שלהם בהיעדר ההורה, במחשבה שאני עושה את הדבר הנכון. העובדה שהורים אחרים פנו לבתי בשמה ה”גברי” בשילוב נגיעה עדינה של עליונות מוסרית, היה כמו לראות אנשים נותנים לילדך המכור לסמים מנת סם, ואז מסתובבים ומחייכים אליך”.
בהעדר הידיעה לאן לפנות, חיפשה קרוליין תחילה תמיכה באינטרנט: “ככל שהבנתי שאני לא היחידה שמטילה ספק ברעיון של ‘להיוולד בגוף הלא נכון’, כך הרגשתי פחות אימה”. אבל הרעיון לשתף את מצבה עם המשפחה והחברים היה קשה בהתחלה. בסופו של דבר, היא הבינה שהיא לא יכולה לעשות את זה לבד: “סיפרתי למשפחה שלי, בזה אחר זה, וכל אחד מהם אמר בתחילה, ‘טוב, אנחנו אוהבים ומקבלים אותה כמו שהיא’. אמרתי להם שאני מעריכה את זה, אבל כאשר תיארתי מה צפוי לה – הורמונים וכריתת שד כפולה – וציינתי באיזו קלות היא יכולה להשיג גישה לדברים האלה, כולם הבינו את הסכנה שבמצב.”
אבל לאחרים לא היה כזה מזל. “הייתי מאוד בודדה ולא יכולתי להיפתח לחברים ולמשפחה. את אף פעם לא יודעת באיזה צד של הספקטרום הם יבחרו להיות”, אומרת ג’וליה. בעלה תמך בהחלטתה להתנגד למעבר המגדרי, אבל ג’וליה אומרת שהוא “לא חושב שזה כזה עניין גדול. אם לא הייתי בסביבה, אני בטוחה שהיא כבר הייתה עוברת מעבר מגדרי מלא. בעלי נוקט בדרך של התנגדות מינימלית”.
“ההורים לכודים בגלל האידיאולוגיה הזו”, אומרת ליסה. “אתה רוצה נואשות להגן על הילד שלך, אבל אם אתה מבטא את זה אתה מושמץ. אנחנו בעלים של עסק מצליח, אם נאמר מילה אחת על כך שאנחנו מתנגדים לאידיאולוגיה הזו – ואנחנו עלולים לאבד הכל. אז אנחנו סותמים את הפה”.
“יש לי חברים קרובים שאני ממשיכה להעריך, למרות שבמהלך השנים היו לנו דעות שונות מאוד לגבי נושאים חברתיים ופוליטיים, אבל על זה אני לא מצליחה לדבר איתם”, אומרת אליזבת. “חלקם תמכו בקול באידיאולוגיית המגדר, חלקם הם הורים מאשררים לילדים המזדהים כטרנס. חלקם פשוט לא חשבו על זה מספיק והם פועלים על פי העמדה הפרוגרסיבית הרשמית. התרחקתי מהם לעת עתה כדי להימנע משיחות כואבות שיגרמו לסיום החברות, שיחות שאני לא מסוגלת להתמודד איתן כרגע. יש בי אפילו חלק קטן, אולי פרנואידי, שחושש שאם אבקר בגלוי את האידיאולוגיה הזו בהקשר של מה שקרה לבת שלי, או אם אבקר את האג’נדה שנדחפת בבתי הספר, אני אביא לתיוג שלי כהורה רע או מתעלל ואיחקר על ידי שירות הרווחה. זה נשמע מטורף, אבל דברים שנשמעו מטורפים לפני כמה שנים קורים עכשיו”.
לידיה כתבה שהיא ובעלה איבדו מערכות יחסים קרובות בגלל התנגדותם למעבר המגדרי של בנם המתבגר. “חלק מהאחים והאחיות שלנו אמרו לנו שאנחנו מלאי שנאה ומגיע לנו שהוא יתאבד. כשהייתי בנקודת השפל שלי והייתי אובדנית, אמרו לי בעליזות שזה יכול להיות לטובה כי אז ‘היא’ תוכל לקבל את הטיפול ש’היא’ צריכה”.
מה הורים יכולים לעשות?
הורים שאינם מאשררים אוטומטית את הזהות הטרנסג’נדרית של ילדיהם חייבים לנקוט בגישות אחרות: להתייחס לנושאים אחרים בחייו של הילד, לערער על רעיונות של מגדר וזהות – רעיונות שהורים רבים רואים בהם כרגרסיביים, ולהרחיב את עולמו של הילד. “לאשרר את הילד ולא את הזהות” – משנה את העניין. ולפעמים, כל מה שההורים יכולים לעשות זה להרוויח זמן.
חלק מסיפורי המתחרטים שהורים חלקו איתי היו על גבול הקומדיה:
“אם אני עם גומיה ורודה פנו אליי ב’היא’, אם אני עם גומיה כחולה פנו אליי ב’הוא’, ואם אני עם גומיה שחורה פנו אליי ב’הם’.” ביקשה בת אחת. “אם טעינו בכינוי היא הייתה מגיבה בסיפור גדול”, אומרת הת’ר, “כי אז ‘אתם לא אוהבים אותי מספיק כדי לשים לב לגומיה שלי’. אנו התמודדנו עם הרגשות חסרי הפרופורציה שלה מאז שהייתה פעוטה, אז, כפי שהורים מדור ה-X נוטים לומר: ‘שיהיה’. הפסקנו לחלוטין לפנות אליה בכינויי המגדר השונים ובמקום זאת פנינו אליה רק בשמה (אותו היא מעולם לא שינתה). הפסקנו להשתמש במילה ‘בת’ והתייחסנו אליה בתור ‘הילדה האהובה שלנו’ (נ”ע: במקור child – לשון מגדרית ניטרלית) או ‘ילדתנו מדהימה’ (נ”ע: במקור kid – לשון מגדרית נייטרלית) או ‘צאצאית מדהימה’ (נ”ע: במקור offspring – לשון מגדרית ניטרלית)”.
“אנחנו ההורים סתמנו את הפה. לא שאלנו לגבי הסטטוס המגדרי שלה, לא התייחסנו למראה החיצוני שלה מלבד לומר ‘את נראית מדהים’. שמרנו בינינו את הערות דור ה-X המציקות שלנו, והקפדנו לעולם לא לקטול אותה או להקניט אותה לגבי המגדר או המראה המגדרי שלה. פשוט נתנו לזה לזרום, כי היא תמיד הייתה קצת עקשנית ומתנגדת, ולמדנו שהחיים שלנו הרבה יותר שלווים אם אנו נשארים נייטרליים ככל האפשר בכל דבר. זה לא היה קשור למגדר – זה היה קשור לזה שאנו מכירים את הילדה שלנו. בטחנו בתהליך ההתבגרות וזכרנו שגיל ההתבגרות הוא באמת קשה. והמדיה החברתית – להיות בסוג של הופעה כל הזמן – ללא ספק הופכת את זה אפילו יותר קשה.”
“כשהיא הייתה בת 15, שמעתי אותה אומרת למישהו בטלפון, “פעם חשבתי שאני טרנס, אבל טעיתי”.
“התעלמנו מזה לזמן מה”, נזכרת קייסי. “הפסקתי לפנות אליה בכינויים מגדריים ופניתי אליה ב’מותק’ (נ”ע: במקור honey – לשון מגדרית ניטרלית) ושמות חיבה אחרים. נתתי לה לעצב את השיער איך שהיא רוצה. רשמתי אותה לכל פעילות בחוץ שיכולתי למצוא. ביליתי שבוע לבד עם אחותה הגדולה במחקר על הכל והפכתי עוד יותר מבועתת. ואז התחלתי לנטר ולהגביל את האינטרנט בלי לשאול אותה. ביטלתי את כל האתרים למבוגרים, קצת יותר מ-16 אתרים. נסענו לבקר קרובים, יצאנו לקמפינג, רכבנו על סוסים. שאלתי אותה על להקות וקניתי כרטיסים להופעה. היא עשתה עוד פירסינג באוזן; אסרתי עליה לעשות נזם, אבל הרשיתי לה לצבוע את שערה בארבעה צבעים שונים”.
תרזה ובנה המתבגר התווכחו האם המעבר המגדרי הוא “גלולת קסם” או לא, הוא התעקש שכן. אחרי כמה חודשים של אי הסכמה, השניים נפלו לשתיקה. “נוצרה שגרה שבה אנחנו פשוט לא מדברים על זה… הוא לא לוקח שום תרופה. הוא לא עבר מעבר מגדרי חברתי בשום צורה מחוץ לעולם המקוון שלו. הוא לא סיפר לאף אחד בבית הספר…” אבל תרזה חוששת שבנה סופר את הזמן עד שימלאו לו 18. “הגעתי למקום שבו אני מבינה שאני מוגבלת במה שאני יכולה לעשות. את השאר הוא יצטרך להבין בעצמו. אז אנחנו פשוט אוהבים אותו. כל לילה אני אומרת לו לילה טוב ואני אוהבת אותך. פעם הוא נהג לומר לי ‘אני אוהב אותך’. הוא לא אמר את זה כמעט שנה”.
“רציתי שהוא יגיע לשם בעצמו”, אומרת נינה על בנה המתבגר, “כי חלק מזה זו הביולוגיה של גיל ההתבגרות שגורמת להתרחקות מההורה אל עבר עצמאות. הייתי צריכה להיות מאוד זהירה ואסטרטגית”. נינה הביעה את התעניינותה בכתות: למה אנשים מצטרפים, איך הם עוברים אינדוקטרינציה, למה הם נשארים שם. לפעמים, כאשר היא הייתה צופה בסרטים דוקומנטריים על כתות, בנה היה מצטרף. “גם הוא היה מרותק.”
“היו כל כך הרבה רגעים שבהם חשבתי שאולי יהיה שינוי או התרופפות של הקיבעון המחשבתי שלו”, אומרת נטלי. “הכל התפרק כמה חודשים אחרי יום הולדתו ה-18. היה לנו ריב גדול והוא אמר שלעולם לא אקבל אותו כטרנסית. עניתי שתמיד יהיה לי קשה, אבל שאם הוא יחכה עד גיל 25 אהיה מוכנה הרבה יותר לקבל את הבחירה שלו. איבדתי את העשתונות וצעקתי עליו. ‘אתה בן 18! ילדים בני שמונה עשרה מקבלים כל הזמן החלטות איומות שרודפות אותם עד סוף חייהם! אני לא יכולה לעצור אותך!”. בנה זעם. לבסוף הוא פנה להתערבות הורמונלית. הוא הלך לעשות בדיקות דם כדי שיוכל להתחיל בנטילת אסטרוגן, אבל הוא לא קנה את המרשם. כמה שבועות לאחר מכן, הוא חזר לשם הלידה שלו ושינה חזרה את הכינויים המגדריים שלו (שהיו “הם”, ואחרי זה לזמן קצר “היא”). “שלושה ימים לאחר מכן, זה נגמר. הוא אמר לנו, “אל תגידו לי ‘אמרנו לך’. אני רוצה להיות שוב בן.” אם ההקלה עבורי הייתה גדולה, היא בטח הייתה עצומה עבור הבן שלנו. הוא השתחרר מהנטל לשחק ולהעמיד פנים”.
לורה נקטה בגישה דומה כדי לעודד את בתה לחשוב בביקורתיות על מערכת האמונות החדשה שלה. יחד, השתיים צפו בסרטים דוקומנטריים כמו Crime of the Century, החוקר את משבר האופיואידים ומדגיש נושאים של אתיקה רפואית, רשלנות ותאוות בצע, ו-Behind the Curve, שעוקב אחר חברי תנועת כדור הארץ השטוחה. סרטים דוקומנטריים כאלה “אפשרו לי לומר לבת שלי דברים על אידיאולוגיית הטרנס במסווה של התייחסות לסרט התיעודי. אני חושבת שהבת שלי ידעה שאנחנו בעצם מדברים על טרנסג’נדרים, אבל שיתפה פעולה כדי שנוכל לדבר בפתיחות בלי סערת הרגשות שתמיד התעוררה כשניסינו לדבר על טרנס”.
“סצנה אחת ב-Behind the Curve שהשפיעה במיוחד וגרמה לבתי לחשוב בצורה רציונלית הייתה כאשר נשיא אגודת הארץ השטוחה דיבר על הסרט “המופע של טרומן”. הוא אמר משהו כמו, “אם היית אזרח ממוצע במופע של טרומן והיית מגלה שזו רק תוכנית טלוויזיה, היית יכול פשוט לעזוב. אין לך מה להפסיד. אבל אם אתה ראש העיר בתוכנית, יהיה לך קשה מאוד לוותר על הכל ולעזוב אם תגלה שזה לא אמיתי. אנשים מעריצים אותך ומסתכלים עליך, ואתה מקבל הרבה כבוד חברתי מלהיות ראש העיר”. ואז המראיין שואל אותו, “מה אם אתה ראש העיר?” המבט בעיניו היה טרגי. אני חושבת שזה עזר לבת שלי לזהות שלפעמים אנשים נאחזים באמונות שאינן נכונות כי זה מספק להם סוג של רווח.
“להציל כל ילד מזהות טרנסית זה קשה”, אומרת לורה, “אבל אני חושבת שזה קשה במיוחד לנוער ולמבוגרים צעירים”. לאחר כמעט עשר שנים של הזדהות כטרנס, בתה של לורה נמצאת בתהליך של נטישת הזהות הטרנסית שלה. “היא אמרה לי שהיא מאמינה שהיא יכולה ללמוד מחדש לאהוב את הגוף שלה, אבל היא תצטרך לשחרר מהרבה דברים”.
לורה נשארת זהירה. לאחר שהיא ובתה נתקלו בשתי חברות שעברו כריתת שד כפולה, שאלה לורה את בתה איך המפגש איתן גרם לה להרגיש. “התגובה שלה נראתה לי מאוד נאיבית וצעירה. היא אמרה שבעוד שהיא מרגישה שזה לא המקום שלה לשפוט את ההחלטות של חברותיה, היא שמחה שהיא עצמה לא התחילה טסטוסטרון כי היא אוהבת את הקול שלה, ושזו תהיה טרחה לחיות עם שיער פנים. ואני חשבתי, זהו? בגלל זה את שמחה שאת לא לוקחת טסטוסטרון? אני מניחה שציפיתי ממנה לניתוח מעמיק יותר שכלל הבנה שאף אחד לא יכול לשנות מין, שזהות טרנסית מחייבת לשקר לעצמך ולכל מי שסביבך, שיש סיכונים בריאותיים רציניים… אבל היא לא אמרה שום דבר מזה. העליתי את הנקודות האלה והיא אמרה, ‘אה כן. גם זה.” זה היכה בי שאין לה – ואני חושדת שלעוד הרבה ילדים אחרים – הבנה אמיתית לגבי ההשלכות החמורות והבלתי הפיכות של מדיקליזציה”.
“אנחנו סולחים לילדינו על הרבה דברים”, כותבת נינה, “ובעוד שכל המצב הזה הפחיד, הלחיץ, גרם למצוקה ופגע בי מאוד לאורך השנים, חשוב לי יותר שהיא תהיה בטוחה ובריאה. שהגוף שלה יהיה שלם וללא שינוי. לא הייתי יכולה לחיות עם עצמי אם לא הייתי עושה כל שביכולתי כדי להניא אותה מלצעוד בנתיב הרפואי שעליו היא הייתה נעולה כל כך הרבה זמן”.
רובין, שבתה נטשה את זהותה הטרנסית בסופו של דבר, מספרת על כל המאמצים של משפחתה בניסיון לשמור על הקשר ביניהם ולעזור לבתה לשקול אופציות אחרות: “הוצאנו אותה מהטיפול והפסקנו להקשיב ל’מומחים’; הוצאנו אותה מהאינטרנט והרחקנו אותה מהחברים הטרנסים שלה ככל האפשר; יזמנו לה חברויות עם ילדים בריאים יותר; דיברנו עם ההורים של חבריה, צוות בית הספר, מנהלי תוכניות הנוער וכל מבוגר שהיה מעורב בחייה, הסברנו להם שההזדהות שלה כטרנס למעשה מחמירה את בריאותה הנפשית; הוצאנו אותה החוצה לפעילויות פיזיות; הרמתי לה שהיא גמישה ועוצמתית, לא שבורה ושברירית; מצאתי לה תחביב בריא, אנרגטי ויצירתי שהיא יכולה להתבטא דרכו. כל המבוגרים בחייה הסכימו עם דרך הפעולה שלנו, אף אחד במשפחה לא אישרר אותה. תפסנו את זה כשהיא עדיין הייתה צעירה מספיק כדי שנוכל לתפוס פיקוד; ולמרות שלא אישררנו את הזהות הטרנסית, הרעפנו עליה בעקביות אהבה ותשומת לב. מעולם לא ויתרנו עליה או השארנו אותה לבד ומפוחדת. כשדבר אחד לא עבד, ניסינו משהו אחר”.
כשאני עוברת על השיתופים האלה, אני לא מצליחה להבין מדוע אחד הולך לכיוון אחד והשני לאחר. לחוויות הללו יש גוון של סיפורי אגדות, לפעמים הן מספרות ברכה ולפעמים צער. אין נוסחה, אין מרשם. כל שיתוף הוא אינדיבידואלי וייחודי, כמו גיבוריו.
אני נזכרת גם בדרישות המופיעות בסיפורי האגדות על ידי מה שמכונה “אלות הגורל”. “שברת את הכישוף ולעולם לא תראי אותי יותר, רק עד אשר תבכי שבעה בקבוקי דמעות, תכלי שבעה זוגות נעלי ברזל, שבע גלימות ברזל ושבעה כובעי ברזל בחיפושיך אחריי”, כך זעק האהוב שנכווה בסיפור האגדה מאת איטלו קלווינו.
בחיים כמו באגדות, אנשים ילכו עד קצה העולם בשביל אדם אהוב, בשביל למצוא תשובה.
אבל אין סוף, שמח או עצוב, לפחות עדיין לא. יש רק התפתחויות.