כשבני נוער אומרים שהם טרנסג’נדרים

כשבני נוער אומרים שהם טרנסג’נדרים

מקור: https://www.transgendertrend.com/teenager-says-theyre-transgender/. תרגום מאת נעמה עציץ.

הערת המתרגמת: ההתייחסות לבת’/סת’ היא על פי מינה הביולוגי.

בחודש שעבר פרסמנו מאמר שנכתב על ידי פסיכולוג קליני מנוסה בנוגע לסיכונים של מעבר חברתי בקרב ילדים.

לפוסט הקודם: https://gc-israel.org/childhood-is-irreversible/

אנו אסירי תודה על פוסט זה שמהווה פוסט המשך ומדבר על האישרור והמעבר החברתי בקרב מתבגרים.

כאשר נער אומר שהוא טרנסג’נדר, האם אישרור ועידוד למעבר חברתי הם הגישה התומכת ביותר?

התערבות עוצמתית ביותר

אני מוקף בבני נוער ששינו את מינם. זה קיים בכל מקום, גם בקרב צעירים שאני פוגש בעבודה וגם בקרב צעירים שאני מכיר חברתית. ההודעה על כך שבת’ היא עכשיו סת’, ובבקשה לנסות לפנות אליה בכינויים החדשים כי אחרת היא תתרגז מאוד – הפכה להיות דבר רגיל לחלוטין.

כמו אנשים רבים, נהגתי לראות באישרור ובמעבר חברתי אסטרטגיה עם סיכון נמוך. “זה הפיך לחלוטין”, טוענים אנשים כתירוץ לדחוף קדימה ולפעול מהר. היו פעמים בהן צעיר שהביע מצוקה הועבר מעבר מגדרי חברתי בתוך שבועות, בבית ובבית הספר.

ככל שאני פוגש יותר צעירים – כך אני סבור שיש בזה יותר סיכון. הסיפור של “הפיך לחלוטין” הוא נטול כל היבט פסיכולוגי. הניסיון שיראו בנו כמין מסוים כאשר בו זמנית גופנו מתפתח למין האחר, אף פעם לא יהיה דבר טריוויאלי לחוות. אנחנו לא יכולים למנוע את החוויות של גיל ההתבגרות.

אמו של סת’ מספרת לי סיפור טיפוסי, קולה נמוך לכדי לחישה. “הוא היה כל כך במצוקה בגלל הגוף שלו”, היא אמרה לי, “שהוא נכנס לאינטרנט והזמין טסטוסטרון. רק תחשוב על כמה נואש הוא בטח היה. אני מרגישה כל כך אשמה”.

הסיפור של סת’ התחיל לפני שנים. סת’ נולדה בת’, ובבית הספר היסודי היא עברה התעללות והתבריינות. המצב החמיר כאשר עברה לבית ספר תיכון, שם נידו אותה בנות אחרות והיא התחילה להתקשות בלימודים. היא הרגישה אומללה ושאף אחד לא מבין אותה.

במהלך גיל ההתבגרות, החרדה שלה לגבי איך שאחרים רואים אותה התחיל להתעצם. היא מאוד לא אהבה את תשומת הלב הגברית שהגיעה בעקבות גופה המתבגר. ואז, בדרכה חזרה יום אחד מבית הספר, היא הותקפה מינית באוטובוס. בושה ונבוכה, היא לא סיפרה לאיש. הרגשות שלה הפכו מציפים, ובת’ לא ידעה איך להתנהל איתם. היא חשבה שאולי היא מאבדת את שפיות דעתה. היא התחילה לבלות הרבה זמן באינטרנט ומצאה אנשים בטיקטוק וביוטיוב מדברים על דיספוריה מגדרית, בסיפורים שלהם היא זיהתה את עצמה.

משפיעני הרשת הציעו תקווה ומוצא. “הסיבה שאתם מרגישים כל כך רע היא בגלל שאתם באמת טרנס”, הם אמרו, “וכדי להרגיש טוב יותר עליכם לשנות מגדר. תראו כמה טוב זה עבד לי!”.

בת’ חוותה רגע של הקלה גדולה. יש לה הסבר, יש אור בקצה המנהרה. אולי היא מרגישה כל כך רע כי היא חיה בגוף הלא נכון. זה מרגיש כל כך טוב לחשוב כך, שהיא בטוחה שזה חייב להיות נכון.

מציאת הסבר לרגשותיך היא נחמה גדולה. זה הרבה יותר טוב מלחשוב שאת עומדת להרגיש כך לנצח, או שאת משתגעת. זה יכול לפתור תחושות של חוסר ודאות ולהשתיק מחשבות מפחידות כמו “אולי אני יוצאת מדעתי”. לצערנו, האפקט הזה קיים בין אם ההסבר עצמו נכון או לא.

ההקלה במציאת הסבר הייתה נפלאה אך קצרת מועד עבור בת’. היא חשבה שכעת היא מבינה מדוע היא כל כך במצוקה – היא בגוף הלא נכון. אבל הגוף הזה משתנה לשל נקבה בוגרת וההקלה שהרגישה מוחלפת בדחיפות. היא חייבת לעשות משהו. עכשיו. היא רוצה את תחושת ההקלה הזו בחזרה.

כשבת’ מחליטה לחשוף את מה שהיא מרגישה, היא עושה זאת מול מורה. היא ראתה בעבר אחרים צועדים במסלול הזה. גברת פ’ מגיבה מיד באופן סימפטי ומברכת אותה על אומץ לבה לצאת מהארון. היא מבינה את זה לגמרי ומבינה שבת’ לא רוצה שההורים שלה יהיו מעורבים עדיין. גברת פ’ אומרת שהיא תעזור לבת’ לבצע מעבר מגדרי.

בת’ הופכת לסת’ בבית הספר. היא מחליפה את התלבושת ומשתתפת בשיעורי הספורט של הבנים. כולם אומרים לה שזה נפלא שהיא יצאה מהארון וסוף סוף יש לה קבוצת חברים, כולם טרנסים או א-בינארים. היא מרגישה טוב. היא חיה חיים כפולים לזמן מה, מחליפה בשירותים ציבוריים את החצאית והכינויים שלה בדרך הביתה. היא מרגישה שלחייה יש מטרה וניצוץ. היא מצאה את מקומה.

כשהיא מספרת על כך להוריה, זו כבר עובדה מוגמרת. הם בהלם, אבל היא אומרת להם שאין על מה לדבר בנושא. סת’ הוא טרנס וכבר עבר מעבר חלקי. כעת הוא עובר מעבר מגדרי גם בבית.

כל האנשים בסביבתה של בת’ מסכימים כעת עם ההסבר שהיא מצאה לגבי הסיבה שהיא מרגישה כל כך במצוקה, זה בגלל שהיא חיה בגוף הלא נכון. אף אחד לא מציע את האפשרות שאולי קיימת סיבה אחרת או שואל שאלות על איך בת’ הגיעה למסקנה הזו. היא נסערת מכדי לנהל דיון אמיתי. ההימנעות מרגישה בטוחה יותר.

ברמה הפסיכולוגית, הקונצנזוס הזה מאוד חזק עבור בת’. זה מחזק את הוודאות שלה לגבי כך שהיא מצאה את התשובה הנכונה. היא מסלקת מחייה את כל מי שאומר אחרת, ומקיפה את עצמה בתומכים. עכשיו היא חיה בעולם שבו כולם מתנהגים כאילו הגוף של בת’ – ולא הרגשות שלה – הוא הבעיה. כל הצעה אחרת היא אסורה.

אם המעבר החברתי היה עובד, היינו חושבים שהעניינים יסתדרו עכשיו וכולם יהיו מרוצים. למעשה, מה שקורה הוא שסת’ ומשפחתה מגלים שהם נמצאים על רכבת הרים רגשית שבה כל שלב בתהליך – ממציאת ההסבר, השיתוף עם המורה, המעבר המגדרי בבית הספר והמעבר בבית – יוצר הקלה בטווח הקצר. ולזמן מה כולם יכולים לנשום.

אבל עם כל שינוי, הניגוד בין הרצון של סת’ להיות זכר לבין הגוף הנשי שלה – הופך ברור יותר. עכשיו סת’ כבר ממש בגוף הלא נכון, מכיוון שהיא מאוד מנסה להיראות כגבר. ההקלה מתפוגגת, והיא מתעסקת בגוף הנשי שלה ובכמה שהיא שונאת אותו. ככל שהיא חושבת על זה יותר, כך היא מרגישה יותר גרוע. החרדה והאומללות חוזרים והיא מתחילה לפגוע בעצמה. אף אחד לא יכול לדבר על האפשרות שאולי המעבר המגדרי מחמיר את המצוקה, זה יהיה טרנספובי. מניחים שהסיבה היא בגלל שכל כך קשה להיות טרנס, ולכן כולם נזהרים אפילו יותר להימנע מכל תזכורת לגבי הגוף הנשי של סת’.

לפני המעבר, בת’ הייתה מישהי שחשה אומללה וחרדה עמוקה, ולכך היו סיבות אפשריות רבות. כעת, לאחר שהוחלט שסת’ הוא טרנס, לא מדברים על הסיבות האחרות. הגוף מוגדר כבעיה.

כולם מעמידים פנים שהם רואים בסת’ זכר, שהכל סבבה עם החלפת הכינויים והבגדים שלה. כעת, ההרגשה שהיא ‘בסדר’ תלויה בכך שאנשים אחרים לא יבחינו או יזכירו את הנשיות שלה. זוהי דרך שברירית לחיות. זוהי דרך שבה אם מישהו פונה בטעות אל סת’ ב’היא’, סת’ עלולה למצוא את עצמה במנהרת אומללות ושנאה עצמית. ככל שסת’ מנסה להיות זכר, כך היא רוצה להימנע מכל תזכורת לגבי כך שזה למעשה לא המצב. אבל היא נושאת את התזכורות האלה איתה, בגופה הנשי. הגוף לא מעמיד פנים, הוא אומר את האמת. ולכן, סת’ מרגישה כאילו הגוף שלה הוא השקרן. היא מאמינה שאם רק הגוף שלה היה שונה – היא הייתה מאושרת.

לסת’ נדמה שהפתרון הוא לנסות להכריח את גופה המתפתח לנוע במסלול שהוא לא הולך בו באופן טבעי. התערבות רפואית מרגישה יותר ויותר הכרחית. זוהי הדרך היחידה לגרום לגוף להפסיק להזכיר לה ללא הרף את מה שהיא הייתה רוצה לשכוח, וסת’ מגיעה להבנה שהרווחה הפסיכולוגית שלה תלויה בשינוי המציאות הפיזית שלה.

המחקר של סת’ באינטרנט מדריך אותה מה לעשות. היא מזמינה טסטוסטרון מאתר לא מוסדר, והיא שוב מלאת תקווה ומאושרת יותר. הגוף שלה כבר לא יבגוד בה. היא חושבת שהיא יכולה לעבור התבגרות גברית והיא מרגישה טוב יותר.

אמה מוצאת את החבילה עם התרופות ונחרדת. סת’ מסבירה לה שהיא פשוט חייבת לעצור את השינויים המתרחשים בגופה. היא אומרת שהיא מרגישה כאילו היא נופלת לתוך חור שחור. אמא שלה לוקחת אותה מיד לרופא והן מופנות לפסיכיאטר. הפסיכיאטר רושם תרופה נגד דיכאון ומציע להמתין ולראות איך הדברים מתפתחים. סת’ מתקפלת ומייללת בבכי. “כשאני חושבת על לא לקבל הורמונים, בא לי למות”, היא בוכה. ואז היא מתנפלת על אמה, “את לקחת לי את הטסטוסטרון”, היא זועמת. אמא שלה מרגישה נורא ופונה למרפאת מגדר פרטית.

כל זה קרה לפני שהיא דיברה איתי. עד כה, לא התרחש דיון על המשמעות של הדברים, מעבר להסבר של “נולדה בגוף הלא נכון”. לא נבחנו סיבות אפשריות אחרות למצוקה של סת’. אף אחד לא העלה את האפשרות שאולי בנות רבות מרגישות אי נוחות בגוף הנשי המתפתח שלהן, במיוחד כשהן הותקפו מינית.

כולם הסכימו עם ההסבר שסת’ מצאה לעצמה – היא טרנס, ולכן הדרך להרגיש טוב יותר היא לעבור מעבר מגדרי. והם כולם מתנהגים כאילו זה נכון. זוהי התערבות משמעותית ביותר. זוהי התערבות שבכל יום מהווה לסת’ אישור שהיא צודקת בכך שהיא חושבת שהיא טרנס. כולם מעמידים פנים שמדובר בשינוי שטחי ושהוא ‘הפיך לחלוטין’. הם מפחדים שאם יטילו ספק ברעיון שסת’ היא טרנס, זה ייתפס כטרנספוביה או כטיפול המרה.

הסיבה שרוב ההורים נכנעים למעבר המגדרי של המתבגר שלהם, משקפת עד כמה קיצונית היא המצוקה שלהם. ההורים מניחים שכאשר אשמע מהם כמה נסער היה הילד, אני אסכים איתם שלא הייתה ברירה אחרת. אמה של סת’ סיפרה לי על התקף הפאניקה שהיה לסת’ כאשר זו גילתה שישנה רשימת המתנה למרפאת המגדר. היא אמרה לי שהיא חוששת שאם היא לא תניע במהירות מספקת את הדברים היא תאבד את בתה לחלוטין. הורים אחרים מספרים לי שילדיהם איימו בקפיצה מהחלון אלא אם כן הם יסכימו למעבר. רובם אומרים שהם רוצים לפגוע בעצמם. כל ההורים מצאו מידע באינטרנט האומר שילדם נמצא בסיכון גבוה מאוד להתאבדות אם הוא לא יורשה לעבור מעבר מגדרי במהירות.

מובן שזה גורם להורים לחרדות קיצוניות. בני נוער השרויים במצוקה גדולה אומרים שהדרך היחידה להקל על מצוקתם היא מעבר מגדרי. הם באמת מאמינים שזה המצב וזה מפתה להאמין להם. הצורך להקל על המצוקה מהווה את המניע להחלטות.

הבעיה היא שהניסיון להימנע ממצוקה רגשית הקשורה למציאות הוא לא סיבה טובה לקבל החלטה משנת חיים. למעשה, האמת הלא נוחה היא שאפילו אמצעים מתוך כוונה טובה להפחתת מצוקה עלולים בסופו של דבר להחמיר אותה.

לפעמים אני עובד עם אנשים שהתחילו לחוות חרדה במקומות צפופים. כדי להימנע מתחושות אלו הם נשארים בבית. התוצאה של זה היא שעם הזמן הם הופכים יותר, ולא פחות, חרדים לצאת החוצה. כשאני פוגש אנשים אחרי שנים של שהייה בבית, לפעמים יש להם התקפי פאניקה רק מלצעוד בשביל הגישה של ביתם. המאמצים שלהם להימנע ממצוקה הובילו לבעיה חמורה בהרבה מזו שהייתה מלכתחילה. לעתים קרובות כל המשפחה מארגנת את חייה כך שהם לעולם לא יאלצו לצאת. האדם מתנהג כאילו העולם החיצון הוא הבעיה, במקום להתייחס לאופן שבו הוא מרגיש כלפי העולם החיצון. וכל השאר תומכים בהם באופן כזה שמשקף כאילו הם צודקים.

 משהו דומה קורה לסת’. היא רוצה להימנע ממצוקה שמקורה בגופה הנשי. בית הספר, החברים והמורים של סת’ מתנהגים כאילו יש להימנע ממצוקה זו על ידי העמדת פנים שגופה של סת’ אינו נשי. ככל שהם יעשו זאת יותר, כך גדל הסיכוי שסת’ תרגיש מועקה עם הנשיות שלה. מצוקה זו תתפרש כהוכחה נוספת לכך שהיא טרנס או בעלת דיספוריה מגדרית. אף אחד לא ישקול את האפשרות שאולי זו תופעת לוואי של האישרור.

ככל שסת’ נמנעת מהמציאות של גופה הנשי, כך היא מרגישה יותר מצוקה. היא נוטלת גלולות באופן רציף כך שכבר אין לה מחזור. היא לובשת ביינדר (נ”ע: משטיח חזה) למרות שזה כואב. שני הדברים האלה מזכירים לה בכל יום שגופה אינו של זכר, ושהוא מסרב להעמיד פנים. לסת’ אין שלווה. גופה מתפתח לגוף של נקבה בוגרת, בזמן שהיא מנסה בכוח להיות זכר. כל חייה מבוססים על סתירה. סתירה שהחמירה בעקבות המעבר המגדרי שלה.

בחייה של סת’ יש חוסר איזון. בכל מקום אליו היא הולכת, המעבר המגדרי נחגג כבחירה אמיצה ומשחררת. ללמוד לקבל את גופה כמו שהוא? את זה אף אחד לא חוגג או אפילו מציע כאפשרות. אף אחד לא מברך אותה על אומץ ליבה לבחור שלא לשנות את הכינויים שלה או לא לעבור ניתוח עליון. אף אחד לא דוגל באישרור של בנות ביולוגיות כנקבות. אף אחד אפילו לא טוען שזו אופציה. הם יודעים שזה יהיה טרנספובי.

עד שאמה של סת’ מגיעה לדבר איתי כבר לא נותרו החלטות לקבל. היא רוצה שאעזור לסת’ להרגיש פחות מדוכאת וחרדה בזמן שהיא ממתינה לתורה במרפאת המגדר. אני יודע שאני לא יכול לשאול שאלות על מגדר, או האם המעבר הרפואי הוא באמת הברירה היחידה כאן. אני לא יכול להציע את האפשרות של להעמיק אל תוך המצוקה בנוגע לגופה הנשי, את האפשרות של לחוות את המצוקה במקום להימנע ממנה. אני לא יכול להציע שללמוד כיצד לחיות בגוף שלנו עשוי להיות אפשרות טובה יותר מחיים של מדיקליזציה. זה עלול להיתפס כטיפול המרה. זה כמו לעבוד עם שתי ידיים קשורות מאחורי הגב שלי. זה מרגיש כאילו אני באיחור של שנים. האישרור והמעבר חברתי מחקו לחלוטין כל אפשרות אחרת.

כולם אישררו את ההסבר של סת’, ועם כל צעד נוסף – נעשה לה קשה יותר לשקול אפשרויות אחרות. היום, עצם אזכור האפשרות של לעכב את קבלת הטיפול ההורמונלי עלול לעורר התקף פאניקה. אישרור הוא התערבות חזקה ביותר.

להסכים עם צעירים לגבי כך שהם נולדו בגוף הלא נכון ולארגן את חייהם סביב אמונה זו – זהו לא מעשה בעל סיכון נמוך. זוהי התערבות פסיכולוגית רצינית המבוססת על הכחשה והימנעות. האמונה שאושרם מותנה בהכחשת המציאות מעמידה את הצעירים במצב שברירי כשהם תלויים בהעמדת הפנים של הסביבה להשגת רווחה פסיכולוגית. אישרור מרגיש כמו הקלה, אבל זו אשליה מפתה. לשמור על אפשרויות פתוחות ולחוות את חוסר הוודאות – מעולם לא היה קשה יותר או חשוב יותר.

הצעירים שלנו צריכים שנעשה יותר. תמיכה בהם לא חייבת להיות הסכמה איתם. אנחנו חייבים להם כנות, גם אם זה כואב לשמוע. עלינו להסביר להם שישנן סיבות רבות לחוש מצוקה בגופם המתפתח, ורק בגלל שהסבר מסוים למצוקה מרגיש לנו כרגע נכון, ייתכן שהוא לא ירגיש לנו כך לנצח. עלינו לשקף להם את זה שהם מסוגלים להכיל מצוקה, ושאנו נעזור להם ללמוד. עלינו להגיד להם שלא ניתן להימנע מהמציאות הביולוגית, לא משנה כמה ננסה, ושיום אחד גם הם יבינו זאת. עלינו לעשות את זה עכשיו, או שבעתיד רבים מדי מהם יפנו אלינו וישאלו: “למה אף פעם לא אמרתם לי שאולי אני טועה?”