מאבקה של אם להצלת בתה מאידיאולוגיית הטרנס בבית הספר

מאת ריאן מילס, תרגום מאת נעמה עציץ

5 באפריל, 2022. מקור: https://www.nationalreview.com/news/a-moms-fight-to-save-her-daughter-from-trans-orthodoxy-at-school/

תרזה זוכרת את הזעם בעיני בתה.

בת השתים עשרה התעקשה שעכשיו היא ילד. השם החדש שלה היה ליאו. 

אמה, שלא הייתה מוכנה לקבל את זה, הייתה “טרנספובית”, וזו הסיבה שכולם שנאו אותה.

לבתה של תרזה הייתה היסטוריה של חרדה ודיכאון, אבל כעת היה זה דבר חדש. רק שבועות קודם לכן, באמצע דצמבר 2020, אמרה הילדה לראשונה לאמה שהיא כבר לא מרגישה כמו ילדה. הצוות במרפאה לבריאות הנפש המקומי אישררו את רגשות הילדה והפצירו בתרזה ובעלה להכיר בשמה וכינוייה החדשים של בתם.

תרזה מתעקשת שהיא הייתה פתוחה לרעיון, אבל לא עד שאיש מקצוע יקדיש זמן כדי להבין את מה שמתרחש בראשה של בתה. לא לפני שבתה תעשה את העבודה הקשה – טיפול שיסייע לה להגיע אל מקום טוב יותר בתוכה ולמידה בכל הנוגע למה שכרוך במעבר מגדרי.

“היא שנאה אותי. היא הסתכלה עליי בזעם טהור”, אמרה תרזה, ששוחחה עם מגזין נשיונל ריוויו בתנאי ששמה האמיתי לא ייחשף. “אם היא נועדה להיות ילד, זה יגיע ואנחנו נעשה את זה, אבל אנחנו לא צריכים לעשות את זה בן לילה”.

תרזה מודאגת מהנזק הקבוע שהחלטות נמהרות עלולה להביא איתן. ישנו ויכוח אינטנסיבי בין אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש לגבי הדרך הטובה ביותר להתנהלות עם ילדים המתמודדים עם דיספוריה מגדרית. חלקם טוענים שעדיף לאשרר מידית את הזהות החדשה של הילד, ואחרים מזהירים כי פעולה זו עלולה להעמיק את המצב ולגרום נזק לטווח ארוך.

למרות המחאות של בתם, תרזה ובעלה החליטו שכאשר בתם תחזור אל בית הספר בינואר, עדיף שהיא תזדהה כנערה ובשמה האמיתי. הם הניחו שמחוז בית הספר המקומי שלהם בפרוור הנמצא כ-30 מייל (כ-50 ק”מ) מערבית למילווקי, יתמוך בזכויותיהם כהורים לקבל את ההחלטה הרפואית הרגישה הזו עבור בתם.

הם טעו.

מנהלי חטיבת הביניים של הבת אמרו לתרזה שאמנם הם לא יכולים לשנות את השם והמין של בתה ברשומות הרשמיות, אבל הם יתייחסו אליה כאל ילד ויפנו אליה בשם “ליאו”, השם החדש שהיא בחרה, אם זה מה שבתה רוצה. “אנחנו סנגורים של הילד, לא של ההורה”, הם אמרו לה. מנהלי מחוז בית הספר גזלו את הזכויות שלה ושל בעלה כהורים.

“הם אמרו לי,מה לעשות, בעייה שלך'”, סיפרה תרזה.

תרזה ובעלה תבעו את מינהל בית הספר בשנה שעברה, בטענה שמנהלי המחוז הפרו את זכויותיהם החוקתיות כהורים. לא התקבלה תגובה מהדובר של מחוז בית הספר ‘קטל מוריין’ בנושא.

התביעה, שהוגשה על ידי מכון ויסקונסין לחוק וחירות והברית הלאומית להגנה על החופש (ADF), היא אחת מתוך מספר הולך וגדל של הליכים משפטיים ברחבי ארה”ב הנאבקים נגד מחוזות בתי ספר שבהם יש מדיניות המונעת מההורים לקבל החלטות בנוגע לזהות המגדרית של ילדם בבית הספר. תביעות דומות מוגשות במדינות שונות, כולל קליפורניה, פלורידה, מרילנד ו-וירג’יניה.

גל התביעות דורש ביצוע של תיקון פשוט: לעגן חוק מדיני האוסר במפורש על בתי ספר ציבוריים לקבל החלטות חשובות, כולל שם הילד וזהותו המגדרית, במקום ההורים, כך אומר לוק ברג, עורך דין ממכון ויסקונסין לחוק וחירות. ברג פתח בקמפיין שנועד ליצור לחץ על מחוקקים להעביר חוקים כאלה, ובכך מתחיל תהליך שעלול להפוך לקרב שנוי במחלוקת בין מדינות ברחבי ארה”ב.

מהמחוזות טוענים שלאפשר לילדים צעירים את האופציה לחיות חיים כפולים בבית הספר זו דוגמה ל”סובלנות”. עבור חסידי טרנס אדוקים, מניעת אשרור מיידי של זהותו המגדרית החדשה של הילד היא סוג של התעללות. מוקדם יותר השנה, מורים מ-או קלייר בוויסקונסין קיבלו הוראה מעובדי מכללה מקומית המוסמכים לנושא של “מגוון” להסתיר את הזהויות המגדריות החדשות של התלמידים מהוריהם, בטענה ש”ההורים אינם זכאים לדעת”, וכי זה הוא “ידע שיש להרוויח”, כך על פי מסמכי הדרכה שהודלפו.

החודש, בית המשפט העליון של ויסקונסין צפוי לשמוע טיעונים של תביעה הנוגעת למדיניות  שאומצה ב-2018 במחוז בית הספר של מטרופולין מדיסון. מדיניות זו מחייבת לאשרר את “זהותו המגדרית של כל תלמיד” ואוסרת על הצוות להודיע ​​להורים שילדם משתמש בשם וכינויים חדשים בבית הספר. כדי למנוע מההורים לגלות, צוות בית הספר מונחה להשתמש “במסגרת בית הספר בשם והכינויים המאושררים של התלמיד, ומול המשפחה בכינויים ובשמו החוקי”, בהתאם למדיניות.

תביעה זו הוגשה גם כן על ידי מכון ויסקונסין למשפט וחירות ו-ADF. בתגובה, עורכי הדין של מחוז מדיסון לא מסכימים עם הטענה שהרצון לאמץ מגדר אחר הוא אינדיקטור חזק לדיספוריה מגדרית. הם טוענים שלאפשר לילדים לשנות את הזהות המגדרית שלהם אינו מהווה התערבות רפואית, ואם ההורים לא אוהבים את זה הם יכולים פשוט לקחת את הילדים שלהם למקום אחר. או כפי שניסחה זאת תרזה, “מה לעשות, בעייה שלכם”.

עם זאת, עורכי הדין של המחוז לא הכירו בכך שלא לכל ההורים יש את הפריבילגיה להרשות לעצמם את האפשרות הזו. “הורים לא יכולים להכתיב למחוז מילווקי כיצד ללמד את ילדיהם”. הם כתבו.

מחוזות בתי ספר כמו מדיסון, שלא מאפשרים לתלמיד לקחת אספירין, לצאת לטיול שטח או להשתתף בספורט מחוץ ללימודים ללא הסכמת ההורים, מאפשרים כעת לתלמידים לקבל החלטה משמעותית בחייהם – שינוי שמם ומגדרם – עם אפס מעורבות הורית. כך אמר ברג, עורך הדין של מכון ויסקונסין למשפט וחירות.

“הם התלבשו על הנושא”, הוא אמר, “כך שלא רק שלא צריך הסכמת הורים, אלא שאנחנו גם נסתיר באופן פעיל מההורים שלך את הנעשה”.

“אני לא ממש מרגישה בת”

תרזה, שבתה גדלה בפרבר מהמעמד הבינוני-גבוה במחוז ווקשה, ממערב למילווקי, אמרה שלא היו הרבה סימנים לכך שבתה עשויה יום אחד לפקפק במגדר שלה. היא הייתה ילדה חברותית, אבל היא לא הייתה טומבוי שרצה לשחק כדורגל ילדי השכונה. “היא הייתה ילדה מאוד נשית”, אמרה תרזה על בתה, ילדה שב’ליל כל הקדושים’ בכיתה ה’, התחפשה לחד-קרן והייתה עם פנים מאופרות במלואן.

אבל כשבתה התבגרה והחלה לעלות במשקל, היא החלה ללבוש בגדי בנים כדי לכסות את גופה, סיפרה תרזה. לאורך כל ילדותה של בתה היו לה בעיות של חרדה ודיכאון שהחמירו במהלך הסגרים של מגיפת הקורונה, כשהיא מבודדת בבית, תקועה עם מחשבותיה ועם גישה ליותר מדיי תכנים ברשתות החברתיות.

“היא נאבקה עם קשיים של ערך עצמי, עם השאלה האם היא מספיק יפה, האם היא מספיק רזה”, אמרה תרזה. “היא נאבקה עם זה כבר זמן מה.”

תרזה אמרה שבעוד שהיא מאמינה באלוהים, משפחתה לא הולכת לכנסייה, כך שלא היו התנגדויות דתיות לטרנסג’נדריזם. היא לא ניסתה למנוע מילדיה להיחשף לענייני טרנס. היא לא יכלה. אביה של אחת מחברותיה של בתה מזדהה כאישה טרנסג’נדרית.

“לי ולילדי היו דיונים פתוחים על הנושא, לא יכולתי להימנע מזה”, אמרה.

תרזה סיפרה שבאמצע דצמבר 2022, בבית הספר, בתה סיפרה לחברה שהיא “לא מרגישה כמו בת”. החברה הזו שמה את מבטחה בסייעת של מורה, שפנתה אז לבתה של תרזה עם ההצעה לשנות את שמה וכינוייה, אם היא רוצה בכך. כשהבת אמרה שהיא לא מרגישה בנוח לקבל את ההחלטה הזו ללא אמה, הסייעת הציעה לה לדון בזה עם הוריה.

באותו הלילה נכנסה בתה של תרזה לחדרה כדי לדבר. “אני לא ממש מרגישה בת, ואני רוצה לפגוע בעצמי לאחרונה”, היא אמרה. היא לא ידעה מה גורם לה להרגיש כך, אמרה תרזה, בתה חשבה שאולי היא צריכה ללכת ל”רוג’רס”, מרכז לבריאות הנפש בעיר, ותרזה התקשרה אליהם דבר ראשון בבוקר.

תרזה אמרה שהיא פעלה ברגישות רבה באותו לילה ראשון, כדי שבתה לא תיסגר בפניה.

היא סיפרה שהמסר שלה לבתה באותו לילה היה: “אני חושבת שאנחנו צריכים לעבוד על זה שתתחילי לאהוב את מי שאת, במקום להתמקד כל הזמן בלשנות את עצמך למשהו שאת לא.”

למחרת בבוקר, תרזה השיגה מקום לבתה ברוג’רס. היא סיפרה להם על נושא המגדר של בתה, כמו גם על החרדה והדיכאון שלה. הם ארזו את חפציה ופנו לאשפוז של שמונה ימים במקום. “החוויה הייתה נוראית”, היא אמרה.

ברגע שהם נכנסו, הצוות התייחס לבתה כאל ילד בשם “ליאו”. תרזה הופתעה מהגישה, אבל היא חשבה שאולי זה רק ניסיון לבנות אמון עם בתה. תוך יום, מטפל המליץ ​​לבתה של תרזה על טיפול תרופתי, צעד שהיא לא הרגישה איתו בנוח ללא הערכה יסודית יותר.

במהלך טיפול משפחתי אונליין, אמר היועץ שלבתה של תרזה יהיה הכי טוב “אם תכבדו את החלטתה, תקראו לה ליאו ותתייחסו אליה כאל בן”. תרזה שאלה האם הצוות הטיפולי חקר לעומק מדוע בתה מרגישה שהיא ילד, מה גרם לשינוי, והאם בחנו את הדיכאון והחרדה של בתה כדי לראות אם זה עשוי להסביר את הניסיון שלה “ליצור אדם חדש לגמרי”.

“האם משהו מכל זה נדון?” היא מספרת שהיא שאלה. “הוא פחות או יותר ענה ‘לא’, והעביר את המסר ש’אם אתם לא עושים מה שהבת שלכם רוצה והיא תחליט לפגוע בעצמה או להתאבד – זה יהיה עליכם, כי אתה לא כיבדתם את הבחירות שלה'”.

תרזה אמרה שבעלה היה מוכן לקרוא לבתו מה שהיא רוצה אם זה אומר להשאיר אותה בחיים, אך תרזה נותרה בעמדתה. בתה היא ילדה, “ועד שמישהו לא יקדיש קצת זמן לגלות מה לעזאזל קורה במוחה, זה יישאר ככה”, היא אמרה. “אני לא מתכוונת לפייס אותה בשביל רווח לטווח קצר כשאני מרגישה שיש בעיות ארוכות טווח שצריך לפתור”.

החברה הכי טובה של בתה או היריב הכי גדול?

תרזה אמרה שבתה עזבה את המרכז לבריאות הנפש ממש לפני חג המולד. בזמן שהייתה שם, תרזה הגיעה לחטיבת הביניים של בתה כדי לחתום על טפסי מסירת מידע רפואי וכדי לוודא שמנהלי בית הספר מודעים למה שקורה.

“הרגשתי שזה תפקידי כהורה לדאוג שהאנשים שמטפלים בילדה שלי יהיו מודעים לבעיות פוטנציאליות שעלולות להתעורר”, אמרה.

תרזה אהבה את בתי הספר של ילדיה. התכנון היה להשאיר את הילדים במחוז, גם אחרי שהם הבינו שיהיה עליהם לעזוב את הדירה שלהם.

בבית, היא סיפרה, בתה המשיכה בטיפול אונליין חוץ-מרפאתי והפכה כועסת יותר. בחלק מהלילות בתה הייתה פשוט מתפרצת, אומרת שהיא ילד ומכנה את תרזה “טרנספובית”. אבל תרזה סירבה לנהל משא ומתן.

“אמרתי לה, ‘אני לא אומרת לך שאת לא יכולה להיות טרנס. אני לא אומרת לך שאת לא יכולה להיות בן. אני אומרת לך שאת לא יכול לשנות את שמך ואת המגדר שלך עכשיו. יש לך הרבה בעיות בסיס שצריך לטפל בהן לפני שאת מקבלת את ההחלטה שנולדת בגוף הלא נכון. אני מבינה שכל האנשים האלה מסביבך מפייסים אותך ונותנים לך מה שאת רוצה. אני לא עושה את זה וזה מכעיס אותך, אבל אני החברה הכי טובה שלך ואני דואגת לטובתך לפני הכל.”

נראה היה שבתה של תרזה הופכת עוד יותר כועסת.

תרזה המשיכה לתקשר עם בית הספר, אך ללא ידיעתה – גם בתה. הבת רצתה להיות מזוהה כבן כשהיא תחזור ללימודים. לתרזה נודע שהמטפלים אמרו לבתה שהיא “היריבה הכי גדולה שלה”.

“אני עמדתי להיות הבעיה הכי גדולה שלה כי אני לא מקבלת אותה כמו שהיא עכשיו, וגם לא אקבל אף פעם”, אמרה תרזה. “הם דנו על נטילת תרופות כדי לבצע את המעבר לגבר, בטענה שזה קל יותר לביצוע כשאתה צעיר. הכעס שלה ניזון מהטיפול שאני שילמתי עליו”.

בתה של תרזה הייתה אמורה לחזור לבית הספר באמצע ינואר 2021, כמה ימים אחרי ‘יום מרטין לותר קינג ג’וניור’. בהתחלה, תרזה ובעלה לא היו בטוחים כיצד להתמודד עם האפשרות של מעבר מגדרי בבית הספר. בשלבים המוקדמים של כל הסיפור, הם הסכימו להיענות לרצונותיה של בתם, אך אמרו לצוות בית הספר שהם יהיו איתם בקשר לגבי הנושא בהמשך. תרזה אמרה שהיא התחילה לקרוא מחקר עם ביקורת עמיתים על דיספוריה מגדרית וטיפול בה, ודאגתה בנוגע לגישת הטיפול המאשרר גברה.

כמה ימים לפני שבתה הייתה אמורה לשוב אל בית הספר, התקשרה תרזה ליועצת בית הספר. הציפייה של תרזה הייתה שבתה תכונה בשם הלידה שלה ותקבל התייחסות כנקבה. היועצת הבטיחה שהם מתמודדים עם נושא המגדר של בתה והציעה להם ליצור קשר עם המטפל החדש שאיתו הם הולכים לעבוד. היועצת אמרה באופן ברור: “אנחנו בוחרים שלא ללכת על פי מודל הטיפול המאשרר”.

מנהל בית הספר אמר לתרזה שאין לו אפשרות לשלוט באופן בו התלמידים יפנו לבתה. “הוא אמר, ‘ובכן, יש כמה מורים שהיו רוצים לכבד את רצונה של הבת שלך’. אני השבתי, ‘אמנם אני מעריכה את הרצון שלהם אבל זו לא הציפייה שלי בשלב זה. זהו מצב רפואי ולי יש את השליטה על סוג הטיפול הרפואי שהילדה שלי תקבל. ולא יתייחסו אליה בשם או מגדר אחר בבית הספר”, אמרה תרזה.

המנהל הציע לתרזה להרחיק את בתה מבית הספר לעוד יום. יום לאחר מכן, הוא התקשר בחזרה והודיע שצוות מנהלי בית הספר לא יעמדו בציפיותיה של תרזה. במקום זאת, הם יכבדו את רצונה של בתה להיקרא בשם ‘ליאו’ ובכינויים של זכר.

נאמר לתרזה שאם מחוז בית הספר לא יכיר בשמה הנבחר ובכינויים הנבחרים של בתה, הם עלולים להיות מואשמים באפליה בגלל צווי המדיניות החדשים של ביידן בנוגע למגדר ומין.

“הטיפול המאשרר הרס אותי”

תרזה לא שלחה יותר את בתה חזרה לבית הספר ההוא. היא שקלה לשלוח אותה לבית ספר דתי אבל בתה נרתעה מחשש שתהיה שם “שעיר לעזאזל” כי כעת היא הזדהתה כלסבית.

לאחר שהסתיים החודש של טיפול-החוץ ברוג’רס, תרזה לא שלחה שוב את בתה למטפל שלה שם. היא הסירה את הגישה של בתה לרשתות החברתיות. אחרי כמה שבועות, היא אמרה, ההתנהגות של בתה החלה לחזור למה שהייתה בעבר.

יום אחד חזרה תרזה הביתה ומצאה את בתה במטבח משוחחת עם אביה. “בתי אמרה לי, ‘את יודעת, אמא, אני ממש מצטערת. הטיפול המאשרר ממש בילבל אותי. הם באמת גרמו לי לשנוא אותך ואת סבתא. אני יודעת שאת אוהבת אותי ואת רוצה רק את הטוב עבורי”. סיפרה תרזה, “היא פשוט ילדה אחרת לגמרי.”

בתה של תרזה נפגשת כעת עם מטפל שנבדק היטב. הדברים עובדים טוב ביניהם ומצבה של הבת משתפר. המשפחה קנתה בית חדש במחוז בית ספר אחר ובתה לומדת שם. תרזה אמרה שבתה כבר לא מזדהה כלסבית או כבן, אם כי היא תהיה חופשית לעשות זאת בבית הספר החדש שלה.

הורים מתעוררים לאורתודוקסיה מגדרית חדשה

ברג, ממכון ויסקונסין לחוק וחירות, אמר כי מדיניות מאשררת-טרנס, כמו המדיניות הכתובה במדיסון והמדיניות הבלתי כתובה במחוז ‘קטל מוריין’, הופכת נפוצה יותר ויותר במחוזות בתי ספר ברחבי ארה”ב.

במהלך השנתיים האחרונות, אמר ברג שהוא קיבל שיחות מכחצי תריסר הורים במחוזות בית ספר ברחבי ויסקונסין, שנודע להם שצוות בית הספר מכנה בסתר את ילדיהם בשמות וכינויים חדשים. “הורים צריכים להניח שלכל מחוז יש את המדיניות הזו, בין אם היא כתובה או לא”, הוא אמר.

ארגוני שמאל, כולל הארגונים ‘רשת החינוך להומואים, לסביות וסטרייטים’, ‘האגודה הלאומית לחינוך’, ‘קמפיין זכויות האדם’ ו’האיגוד האמריקאי לחירויות האזרח’ – מניעים את הנרטיב, והם הצליחו לשכנע את מנהיגי מחוזות בתי הספר ועורכי הדין שלהם שמעבר אל מדיניות מאשררת – גם ללא הסכמת הורים – היא השיטה הטובה ביותר ואפילו נדרשת על פי חוק. זה לא נכון, אמר ברג. “וזה פשוט התפשט כמו סרטן”.

“עכשיו ההורים מתעוררים לזה”, אמר ברג. “כשכל הזמן הזה פשוט המציאו את הדברים.”

קייט אנדרסון, יועצת בכירה בארגון ADF (נ”ע: ארגון המגן על חופש הדת)  ומנהלת המרכז שלהם לזכויות הורים, אמרה שהיא מקבלת טלפונים מהורים מודאגים ברחבי המדינה ומכל הקשת הפוליטית, בעקבות כך שהם רואים את המדיניות הזו נחקקת במחוזות בתי הספר שלהם. היא אומרת שזה שבתי ספר מעודדים ילדים “המתמודדים עם בעיות חמורות בבריאות הנפש” לשקר להוריהם ולחיות חיים כפולים – “זה מסוכן”.

“ההורים רוצים לנסות לעזור להם לקבל את הטיפול שלו הם זקוקים, אבל הם לא יכולים לעשות זאת אם בית הספר מסתיר מהם את המידע”, אומרת אנדרסון.

אנדרסון אומרת שהם פועלים לביסוס תקדימים משפטיים, כך שלמנהלי מחוזות בתי ספר המטילים ספק באורתודוקסיה המגדרית החדשה יהיה פתח לנסיגה, וכך יוכלו הורים במחוזות שבהם המדיניות הזו מתקיימת בפועל, להילחם ביעילות רבה יותר. לאחרונה, דחה מחוז בית הספר בקנושה שבוויסקונסין חלק ממדיניות שהייתה מאפשרת לתלמידים לשנות את שמם וכינוייהם ללא הסכמת ההורים, בין השאר בזכות התביעה במדיסון.

בעוד בתי המחוקקים הרפובליקנים ברחבי ארה”ב העבירו הצעות חוק האוסרות על גברים להשתתף בספורט נשים ואוסרות על ניתוחים בלתי הפיכים לשינוי מגדר בילדים, ברג אומר שהיו מאמצים מועטים בלבד להעביר חוקים שמטרתם לעגן את זכויות ההורים לגבי זהות מגדרית בבית הספר. בהצעת החוק לזכויות הורים בחינוך של פלורידה המונעת “לימוד בכיתה… לגבי נטייה מינית או זהות מגדרית” מהגן ועד כיתה ג’, יש ניסוח שעשוי להיות רלוונטי לנושא, אם כי הוא אינו מתייחס במפורש לשינוי השמות והכינויים של הילדים.

הזרז להצעת החוק הזו היה בית ספר באזור טלהאסי שעזר לקטין/ה בגיל 13 לבצע מעבר מגדרי מבלי להודיע ​​להורים של הילד/ה (המין של הילד/ה לא מצויין בכתבה – המתר’). תרזה אמרה שהיא תומכת בחוק של פלורידה, חוק שמתנגדיו מכנים אותו בלעג “אסור להגיד הומו”.

התביעה של תרזה נגד מחוז בית הספר ‘קטל מוריין’ נמשכת. המחוז הגיש בקשה לדחות את התביעה בגלל שבתה של תרזה כבר לא לומדת שם, ומכיוון שלילדי התובעים האחרים שכן הולכים לשם, אין כרגע בעיות עם זהות מגדרית.

במבט לאחור, אמרה תרזה, היא חושבת על איך חייה וחיי בתה היו נראים אחרת, לו הן היו משתפות פעולה עם המטפלים, הפעילים וצוות מנהלי בית הספר שדחקו בה לקבל את השם והכינויים החדשים של בתה.

“לו הייתי עושה בדיוק את מה שהם רצו והייתי גורמת לפגיעה בבתי בעקבות כך, מי היה שם אחר כך להחזיק את ידה כשהכל היה מתפרק?” שאלה תרזה. “אף לא אחד מהאנשים הללו.”