פוסט אורחת מאת נעמה עציץ. המקור כאן.
מאז שאני זוכרת את עצמי בתור נעמה, אני יודעת שקיים איזשהו פער בין התפיסה הפנימית שלי לבין העולם האובייקטיבי שבחוץ. אני יודעת שאני חווה דברים שהם לא בנורמה, רואה דברים, שומעת ומרגישה דברים שהם שונים ממה שהמציאות הפיזית אומרת לי. אני מדברת עם ישויות, זוכרת גלגולים, אני זוכרת את עצמי בגופים אחרים שהם אינם נעמה, אני זוכרת את עצמי גבר או אישה, מבוגרת או ילדה, יהודיה ולא יהודיה, לבנה, שחורה וממגוון מוצאים, אני גם זוכרת קיום של עצמי ביקומים אחרים. היו שנים שהזדהיתי עם התפיסה הפנימית שלי הרבה יותר מהמציאות האובייקטיבית הפיזית שלי, היו שנים שמה שהרגשתי בתוכי היווה בשבילי תחושת עצמיות הרבה יותר מהגוף הפיזי שלי שנוכח במציאות הפיזית האובייקטיבית של כולנו.
היו שנים שהרגשתי שאני אמורה לדבר בלשון זכר ואפילו שאני אמורה לדבר אל עופר בלשון נקבה. זה הרבה פעמים היה באמת קורה, לא בכוונה, אלא כי זה הרגיש טבעי ופשוט יצא. אני יודעת, ממש ממש יודעת, איך זה להיות גבר עם פין, אפילו שאין לי אחד כזה בתור נעמה.
אני יודעת שיש דברים שקיימים ואמיתיים לי לגמרי בתוך העולם הפנימי שלי, אך הם לא נחשבים כעובדה קיימת בעיניי החברה, ואני ממש מבינה ומקבלת את זה. יש יותר מסיבה אחת למצב שבו התפיסה האישית שלנו לא תואמת את המציאות האובייקטיבית הפיזית שבה אנו חיים. מחוסר איזון גופני (שבין היתר מעודד תסמיני סכיזופרניה ועוד) ועד זיכרון אמיתי של מימדי חיים לא פיזיים וידיעה שיש רבדים נוספים שהם מעבר לגופי הפיזי. הסיבות לאותן תפיסות פנימיות שמהוות פער בין החוויה הפנימית-אינדיבידואלית שלי לבין המציאות האובייקטיבית שכולנו חווים ויודעים – אינן חשובות כרגע בשביל המסר שאני רוצה להעביר בפוסט הזה ולכן לא אתעכב עליהן. זה מה שחשוב לי לומר: מעולם, אף לא לרגע אחד, גם לא לשבריר שנייה – לא ציפיתי מהסביבה שלי לשקר לגבי המציאות הפיזית האובייקטיבית בכדי שתתאים לתפיסה האינדיבידואלית הפנימית שלי. מעולם לא ביקשתי מאף אדם להכיר בחוויה הפנימית שלי כאמת חברתית אובייקטיבית, ואלוהים אדירים, מעולם לא העליתי בדעתי לקחת הגדרה חוקית של אף אדם אחר – רק בגלל שאני בתוכי מרגישה כמוהו.
אני מזדהה בגלגול הזה עם החיים שלי באמריקה שאני זוכרת מגלגולים קודמים יותר מאשר עם גלגולי כנעמה. אני מרגישה שלמעשה אני אמריקאית ולא ישראלית ובאופן משונה זה לא חדש לי, הרגשתי כך עוד הרבה לפני שהגעתי לגור באמריקה. זו דוגמא לאחת מהזהויות הפנימיות שלי. אני גם ממשיכה לפעמים להזדהות כגבר בתוכי יותר מאשר כאשה. עם זאת, מעולם לא העליתי בדעתי לדרוש מהממשל האמריקני להכיר בי כאזרחית רק על בסיס ההרגשה הפנימית שלי ומעולם לא העליתי בדעתי לדרוש הכרה חברתית ובטח לא חוקית, לזה שאני מרגישה גבר בחלק מהזמן, או לא אשה ולא גבר.
הסיבה היא שאני מבדילה בין החוויה האינדיבידואלית-פנימית שלי לבין המציאות האובייקטיבית של כולם. אני נולדתי נעמה. נולדתי במדינת ישראל לאבא מוטי ואמא רחל. נולדתי למוצא מעדות המזרח, אני בת 36 וחצי ובין הרגליים יש לי פות, לא פין. יש לי גם ציצים. אומנם חלק מהזמן רציתי מאוד למנוע את גדילתם ולמעוך אותם למוות מכל מיני סיבות אבל הם פה, חיים וקיימים, אני מרגישה אותם בתוך החולצה, וגם אם הייתי חותכת אותם, הייתי נשארת אני. אני הגיונית מספיק כדי להבדיל בין הרגשה אישית לבין מציאות פיזית אובייקטיבית.
אני הוגנת מספיק כדי להבין שאין לי זכות לדרוש מהסביבה שלי לשקר לגבי המציאות האובייקטיבית כדי לעזור לי להתמודד עם המצב האישי-סובייקטיבי שלי. אני מוסרית מספיק כדי להבדיל, לפחות רוב הזמן, בין טוב לרע. ובעיקר, אני לוקחת אחריות על החוויה האישית שלי. ברור לי כשמש שאני לעולם לא אדרוש הטבות שמיועדות לגיל הזהב, לא אדרוש שישפטו אותי כגבר או כילד במידה ואעבור על החוק, לא אדרוש שיקבלו אותי לגן ילדים בגלל שאני מרגישה שאני עוד ילדה, או כל דוגמא משוגעת שעולה לכם לראש.
ברמה הפיזית האובייקטיבית אני מי שאני. אני מכירה בכך מכיוון שאני בעלת היגיון ובריאות נפשית ברמה מספקת שמאפשרת לי להבדיל בין אמת אובייקטיבית לאמת סובייקטיבית ואני הוגנת מספיק כדי להודות בכך שקיים הבדל מהותי בין השתיים. אני מסוגלת להכיר בהבדל הקיים מכיוון שאני לוקחת אחריות על חוויתי האישית, מאתגרת ככל שתהיה. אינני מצפה מאחרים לשקר לגבי המציאות האובייקטיבית, אלא אני עושה את העבודה הפנימית שלי כדי להתמודד עם הדברים שאני לא יכולה או אמורה לשנות במציאות הפיזית בה אני חיה. אנחנו בעידן של שוביניזם מסוג חדש ובישראל אתן עדיין לא כל כך מרגישות את זה אבל בחו”ל, במיוחד באירופה, נשים כבר משלמות את המחיר.
לצערי הילדים ובני הנוער משלמים גם הם מחיר כבד בעקבות אג’נדת המגדר שצוברת יותר ויותר כוח. כבר העליתי על כך מידע ואני בטח עוד אעלה בהמשך. כל מה שאנחנו צריכים זה קצת היגיון פשוט והרבה הקשבה ללב, עזבו את כל שטיפות המוח שהתרגלנו לשמוע, תבדקו עם עצמיכם מה עולה לכם לגבי הנ”ל: ישנו אוסף מצבים הנקראים DSD, כלומר יש מין ביולוגי ספציפי שהוא גבר/אשה, אך לו מתווספות בעיות נלוות במערכת המינית. כנ”ל לגבי תסמונת קליינפלטר – גבר עם שיבוש כרומוזומי שסובל מבעיות הקשורות למערכת המינית. מצבים אלה אינם קשורים להזדהות הרגשית עם מין ביולוגי מסוים.
הניסיון לעשות שימוש במושגים אלו בהקשר של הזדהות מגדרית הוא ניכוס מצב רפואי שאין קשר בינו ובין טרנסג’נדרים או זכויות להט”ב.יש אנשים עם מין ביולוגי ברור של גבר/אשה, אך הזדהות פנימית עם המין ההופכי להם. האם ההזדהות הפנימית הפכה אותם פיזיולוגית למה שהם מזדהים איתו? כמובן שלא, בדיוק כמו שאם אני מרגישה שחורה זה לא יהפוך אותי לשחורה, רק ללבנה שמרגישה שחורה. אני כן יכולה להמציא לי שם חדש שנועד לאנשים לבנים שמרגישים שחורים, נגיד.. “שחולנה”. כך אני לא רומסת זהות חוקית וחברתית של אף אחד אחר.
אפשר גם להמציא שם לאנשים שחורים שמרגישים או רוצים להיות לבנים, אבל הוא לא יוכל להיות “מייקל ג’קסון”, אתם מבינים מה אני אומרת? יש אנשים הנולדים עם פגם ביולוגי שגורם להם להיראות כמו אנשים זקנים גם בגיל צעיר מאוד (פרוגריה), האם זה אומר שהם באמת זקנים? לא. האם אנחנו צריכים לרשום בתעודת הזהות שלהם שהם בני 50 ולא 15? במידה והם יבצעו פשע בתור קטינים – האם נשפוט אותם על פי חוק מבוגר או חוק ילד? ילד כמובן.
במידה ופושע כלשהו בן 90 יגיע לבית משפט וידרוש שישפטו אותו כקטין מכיוון שהוא מרגיש בן 10, האם נשפוט אותו כקטין? האם העובדה שהוא מרגיש בן 10 מבטלת את האמת האובייקטיבית לגבי גילו המבוגר והופכת אותו הלכה למעשה לבן 10? ומה אם הוא יעשה ניתוחים וייקח הורמונים, האם אז נסכים להכיר בו כבן 10? האם אז נסכים להתייחס אליו בחוק כבן 10?ברור לי שכל מי שקורא את הפוסט מבין שאדם בן 90 שמרגיש בן 10 – הוא עדיין אדם בן 90.ברור לי שכולנו מבינים שאם הוא פשע ומבקש להישפט כילד בן 10 – זה לא אומר שבית המשפט צריך לשפוט אותו בחוק כילד בן 10.
אם כך, מדוע כל כך הרבה אנשים בחברה מתעלמים מרמיסה ברורה ומסוכנת של 51% מהאוכלוסייה?האם זה בגלל שרוב הרומסים הם גברים ורוב הנרמסות הן נשים? האם כאשר מדובר בנשים זה בסדר? זה בסדר לרמוס את בטחונן האישי ואת הזכויות שלהן במקומות ציבוריים? בשירותים? בתחרויות ספורט? בכלא? בבית המשפט? בבתי הספר? ויש עוד הרבה דוגמאות.
אנחנו רק בהתחלה של התהליך הזה והוא הולך לכיוון מפחיד מאוד. אנחנו נמצאים בעידן שבו מתרחש עיוות מוסרי מטורף בשם המוסר עצמו, במגוון נושאים, לא רק בנושא הזה. אחרי אלפי שנים של דיכוי עצמי, גברי ונשי, מתרחש תהליך נפלא של ביטוי האינדיבידואל. הביטוי הזה לא מתיר לנו לנהוג בחוסר הגינות, שלא לומר לכפות – חוויה אינדיבידואלית על הכלל. החופש להיות מי שאנחנו לא אמור לבוא תוך דרישה מכל השאר לשקר, לעוות או לפגוע למעננו באדם אחר. החופש להיות מי שאנחנו הוא לא רמיסת אדם אחר – אלא ההבנה שיש לי בתור אינדיבידואל יכולת לבטא את עצמי במסגרת הפיזית שאליה נולדתי.
זו לא אשמתו של אף אחד אחר אם אני מרגישה שונה מהגוף שנולדתי אליו. זו לא אחריותו של אף אחד אחר להשתתף בהצגה שאני החלטתי שאני משחקת בה כי היא עושה לי נעים. אני לגמרי חופשיה להכריז שאני מזדהה כ”סנאי” אבל אין לי שום זכות לכפות על אחרים השתתפות במשחק שלי ובטח שאין לי זכות לפגוע בזכויות של אחר כדי לממש את התשוקה הפנימית שלי, וזה לא משנה כמה עוצמתית וחזקה היא. זה נקרא הגינות, אחריות עצמית ובעיקר בריאות נפשית והיגיון בריא.
דיספוריה מגדרית, כלומר העדר תיאום בין המין הביולוגי שלנו למה שאנחנו מזדהים איתו – היא לא בריאות נפשית אלא הגדרה רפואית למצב מסוים שהוא מחוץ לנורמה. לכל אחד מאיתנו יש את החופש לבחור כיצד להתייחס אל המצב הזה וכיצד לתפוס אותו, זה ממש לא משנה כרגע לפוסט מה דעתנו האישית על הדבר. מה שחשוב שנבין זה שלא מדובר כאן בזכויות הטרנס – אלא בזכויות החברה כולה ובעיקר בזכויות הנשים והילדים, שהם הנפגעים הגדולים ביותר כתוצאה מכפיית התפיסה האישית על הכלל, חוקית וחברתית. כפייה שתנועת המגדר מנסה וגם מצליחה לממש. כפייה שבראשה עומדים גברים.
דיספוריה מגדרית כן יכולה להיות שלב טבעי בהתבגרות שלנו (ולרוב היא חולפת), היא כן עשויה להיות חלק מהאתגרים שלנו בחיים אבל היא לא אמת פיזית אובייקטיבית המתירה לנו לכפוף תחתיה את החברה כולה. היא לא צו המוסר שאמור לגרום לכולנו לשקר לגבי המציאות, בטח שלא על חשבון זכויות של אחרים.
להכרה בקיומה של דיספוריה מגדרית או בקיומם של טרנס, אין שום קשר לזכויות האנשים האלה עצמם. אף אדם לא זקוק שהסביבה שלו תשקר לגבי המציאות כדי שהוא ירגיש טוב, ואם הוא כן זקוק לעיוות המציאות למענו – אז הוא עצמו לא מאוזן. אף אדם לא זקוק לרמוס חוקית אדם אחר בכדי להיות מי שהוא או להתמודד עם הקשיים בחייו.
אני יכולה לבחור לחיות את חיי איך שאני רוצה ואני בהחלט ראויה לזכויות אדם בסיסיות כמו כל אחד אחר, אבל אני לא יכולה לדרוש שהחברה כולה תתאים את עצמה לתשוקותיי האישיות שאינן תואמות את המציאות האובייקטיבית הכוללת. אדם לא יכול לצפות שעולמו הפנימי-סובייקטיבי יהפוך להיות האמת האובייקטיבית של כולם ולזה אין שום קשר לזכויות קהילת הלהט”ב, אלא לאיזושהי שטיפת מוח מוזרה שמתרחשת אני לא יודעת על ידי מי (אם כי יש לי ניחוש אבל נעזוב את זה עכשיו). אני חושבת שהמסר שלי ברור.
יש יותר ויותר מידע שיוצא החוצה. יש עדיין המון פחד אבל התהליך של סיפור האמת כבר התחיל. אני מאמינה שאם ליבכם במקומו, אתם לא באמת תהיו זקוקים להוכחות כלשהו כדי להבין כמה מעוותת, מסוכנת ולא מוסרית היא הדרישה של אינדיבידואל לכפות את עולמו הפנימי שאינו תואם את המציאות האובייקטיבית – על הכלל כולו.
את הפוסט הזה כותבת לכם מישהי שכל חייה הייתה וכנראה תהיה מחוץ ל”נורמה”. אני לא מתביישת במי שאני ולא מעוניינת שאף אחד אחר יתבייש במי שהוא. אני פשוט בוחרת לקחת את האחריות על חיי וחוויתי בחיים האלה, ואני בהחלט דורשת מאחרים לקחת את האחריות על החוויה שלהם. לא אני ולא אף אחת אחרת צריכות לשלם את המחיר של הקשיים שלכם. ובוא נדייק את זה עוד קצת. גבר יקר שחושב שיש לו הזכות לחדור לי אל ההגדרה – אני לא זו שמפריעה לך להרגיש נעים בחצאית, במכנסיים או בשרוואל מתנפנף, ואם אתה חושב שלך יש את הזכות ליצור פגיעה ישירה או עקיפה בי כדי להרגיש טוב עם עצמך – דע שאני ועוד כמוני נדע להגיב כשצריך.
אנחנו, ה”טרפיות”, הולכות ומתרבות והפעם אנחנו לא נשתוק. זה רק עניין של זמן עד שעוד ועוד נשים יבינו מה מתרחש לנו מתחת לאף והפעם יש לי הרגשה שזה לא יגמר בתרחיש שאתם רגילים אליו. אז אני אומרת בפה מלא ואני אגיד את זה עוד אלף פעמים אם אצטרך – אני לעולם לא אוותר על הביטחון האישי שלי או הזכויות שלי בתור בת אדם בכדי שאתה תרגיש נעים.
בו זמנית אני רוצה שיהיה לך ברור גבר יקר: אתה מוזמן להיות מי שאתה בשמחה ובאהבה. אני מוכנה באמת באמת ליצור לך מרחב פתוח, בטוח ואוהב, אתה פשוט צריך להבין שאני לעולם, לעולם לא אקריב את עצמי שוב למענך.