איך מטפלים הפכו ללוחמי צדק חברתי

“הם מכשירים אנשים באופן כזה שלא יהיו מסוגלים לראות במחצית מהאוכלוסייה בני אדם הזקוקים לטיפול חומל”.

מאת ליסה סלין דיוויס, עיתונאית ומחברת הספר Tomboy.

17 במאי 2023, תרגום מאת נעמה עציץ.

מקור: https://www.thefp.com/p/how-therapists-became-social-justice-warriors

אם אתם קוראים את האתר The Free Press (שממנו נלקח המאמר, המתר’), אתם יודעים שיש נושא מסוים שאנו מדווחים עליו בעקשנות מיוחדת, נושא זה הוא האופן שבו מוסדות אמריקאים חשובים עברו השתלטות או הושחתו על ידי אורתודוקסיה אידיאולוגית.

תיעדנו את ההשתלטות על מקצוע הרפואה בארצות הברית ועל החוק, חשפנו כמה מבתי הספר שלנו ששוטפים את מוחם של ילדים במקום לחנך אותם, ודיווחנו על איגודי חדשות ותיקים ששמים פוליטיקה לפני הציבור אותו הם מתיימרים לשרת.

במאמר זה, מתעמתת ליסה סלין דיוויס עם הנושא החשוב של טיפול. היא חושפת כיצד פסיכולוגים אמריקאים, שבעבר נהגו לקבל הכשרה להקשבה נטולת שיפוטיות, מנצלים היום את מפגשי הטיפול כדי לבצע המרה לדעה הפוליטית שלהם. כפי שאחד המטפלים בהתלמדות אמר לדיוויס: “הדאגה שלי היא שאנחנו לא עוזרים לאנשים להחלים, אנחנו רק עוזרים להם לחיות עם תודעת הקורבן שלהם”.

---

לילי קוני הייתה מחויבת לחלוטין לצדק חברתי. בעקבות מותו של ג’ורג’ פלויד, קוני, מורה לכתיבה בת 26, צעדה בגאווה בהפגנות של Black Lives Matters ברחובות פורטלנד באורגון.

אבל התרבות בה קוני הייתה שקועה החלה לגבות ממנה מחיר נפשי. כאדם לבן, היא הרגישה אחראית למורשת העבדות הגזענית של אמריקה, ודאגה לגבי מערכת היחסים שלה עם בת זוגה האסיאתית-אמריקאית. “הרגשתי שאני פוגעת בה, שאני גורמת לה נזק רק מעצם היותי לבנה”, אמרה קוני.

למרות שקוני ידעה על עצמה שהיא לסבית, היא החלה להזדהות כא-בינארית כתוצאה מההבנה שלהיות “אישה סיס” מתקשר “לקולוניזציית העליונות הלבנה ולדיכוי”.

יום אחד, ביוני 2020, היא מצאה את עצמה לפתע פולטת מילות כעס נגד שכנו של ידיד שלה, גבר לבן שאמר שהוא תומך ב-BLM אבל במשפחתו היו גם שוטרים בהם הוא תמך. “אחרי שזה קרה, הרגשתי שזו לא הדרך בה אני רוצה להתנהג. אני לא רוצה להיות אדם שפשוט צורח על אנשים בגלל שהם לבנים.” 

חרדה ומדוכאת, היא התקשתה להתרכז בעבודתה. “התחלתי פשוט להשתגע קצת,” היא אמרה. היא החליטה שהיא זקוקה לטיפול כדי לעבוד גם על “העליונות הלבנה המופנמת” שלה, על תחושת “האשמה הלבנה” וגם כדי “להיות אדם טוב יותר”.

בינואר 2021, פנתה קוני למטפלת שחורה בפורטלנד אותה היא מצאה דרך מאגר מידע טיפולי, שהסכימה לעבוד איתה על סוגיות של גזע ומגדר.

בתחילה, הן תרגלו טכניקות מיינדפולנס וחמלה עצמית, החל מסליחה בקול רם ועד ל”חיבוק הפרפר”, הצלבת ידיים וטפיפות על החזה. המטפלת אפילו בכתה עם קוני, כשקוני בכתה בעקבות תקיפה מינית שעברה או בגלל תחושת חוסר תמיכה במערכות יחסים. קוני הרגישה שהיא נתמכת ושהיא משיגה יותר שליטה בחייה ומקבלת את עצמה כנקבה.

ואז קרה משהו לא צפוי. ככל שקוני הרגישה חזקה ובריאה יותר נפשית, כך היא פחות הסתכלה על העולם דרך העדשה האקטיביסטית שלה, שהייתה פרספקטיבה בינארית שהפרידה את כל האנשים לקטגוריות: לבנים ושחורים, מדכאים ומדוכאים, קורבנות ומקרבנים.

“אכפת לי משוויון, אכפת לי מגזענות, אכפת לי מהומופוביה, אכפת לי שאנשים טרנסים יהיו בטוחים. אני פשוט לא רוצה להסתובב בעולם שבו המחשבות, הרגשות וההתנהגויות של כולם מוכתבות על ידי זהותם”, אמרה.

קוני רצתה לחלוק את ההבנות החדשות שלה, אך חששה מביטול דבריה ומנידוי על ידי חבריה, עמיתיה לפעילות ואפילו בת זוגה. הנטל הכביד עליה, והמרחב הטיפולי היה נראה לה המקום הנכון לגשת לזה.

בפעם הראשונה שהיא ניסתה לעשות זאת, ביוני 2022, המטפלת של קוני הגיבה באופן קשה. היא אמרה לקוני שביקורת על תרבות הביטול היא כניעה ל”תרבות העליונות הלבנה”, ושקוני גורמת לה להרגיש “לא בטוחה” כאישה שחורה. בסוף הפגישה, הציבה המטפלת אולטימטום: הן יכולות להמשיך לעבוד יחד אך לשמור את נושא תרבות הביטול מחוץ לטיפול, או ש”היחסים נגמרו”, אמרה קוני.

קוני המשיכה להיפגש עם המטפלת במשך שישה חודשים נוספים, אך נראה היה שהמטפלת מדגישה את תחושת הקורבן של קוני וחוזרת שוב ושוב על זה שאנשים אחרים אחראים לדיכוי שלה כאישה לסבית. “היא אמרה לי, ‘את לא חופשיה בגלל הומופוביה וסקסיזם. לעולם לא תהיי חופשיה.’ ”

קוני החלה להביע התנגדות ולבטא דעות שהמטפלת הכריזה עליהן כטאבו, כמו אי רצון לסווג אנשים על בסיס זהותם, או לטעון שיותר מדי אנשים חווים בושה ועונשים על עבירות קלות לכאורה. לבסוף הודיעה לה המטפלת שהיחסים ביניהן הסתיימו.

בסופו של דבר, הדבר שממנו קוני הכי חששה – ביטול דעותיה – קרה על ידי האדם שאיתו היא אמורה הייתה להיות מסוגלת לחלוק את סודותיה העמוקים ביותר. “הייתי לגמרי בהלם, הרגשתי קצת מתה מבפנים,” אמרה קוני.

קוני לא לבד עם הגילוי שעולם הטיפול עבר השתלטות על ידי אותו סוג של אידיאולוגיית צדק חברתי הרווחת בבתי ספר, בעולם הרפואה ובחוק. שוחחתי עם מעל שני תריסר מטפלים ומטופלים, שציירו תמונה מטרידה לגבי מה שקורה בחדר הטיפולים. מטפלים הופכים את עקרונות האידיאולוגיה הזו למרכזיים בעבודתם, במקום להציע גישות מעצימות שעוזרות למטופלים לעשות בחירות טובות יותר ולהשיג שליטה על חייהם. חלק מהמטופלים, כמו קוני, מצאו את עצמם גם “מפוטרים” מהטיפול בגלל שביטאו מחשבות לא מקובלות.

דיברתי עם מטפלים חדשים, חלקם עדיין בהכשרה, שמתארים את המקצוע כחינוך לתפיסת המטופלים באופן מקטלג של מדכאים או קורבנות, על סמך מאפייניהם המולדים, זאת במקום לראות בהם אינדיבידואלים. מספר מקורות אמרו כי ההרשמה למוסדות לימוד לתואר, דורשת התחייבות בכתב לאנטי-גזענות. חלקם אמרו שהם נענשו על ששאלו את השאלות ה”לא נכונות” בכיתה, תוך פירוט כיצד ההתערבות האידיאולוגית הזו פוגעת בבריאות הנפשית שלהם עצמם.

סקרתי הצהרות ומסמכים אחרים שפורסמו על ידי ארגונים מקצועיים בשנים האחרונות, וחשפתי כיצד המהפכה הזו שינתה את העקרונות המרכזיים של התהליך הטיפולי.

דיברתי עם פסיכולוגים ואנשים אחרים, שנלחמו נגד זה. הם שיתפו בבהלה שלהם לגבי זה שאותם האנשים שאמורים לעזור להקל על טראומות הופכים למקור שלהן, כאשר מפגשי טיפול הופכים למאבק אידיאולוגי. הפסיכותרפיסט הבריטי ואל תומס אמר לי, “הסיבה שזה קורה היא כי אקטיביסטים השתלטו על המוסדות והגופים המקצועיים של תחום הטיפול והפסיכותרפיה”.

בתקופה שבה לא פחות מ-90 אחוז מהמבוגרים מאמינים שיש משבר בבריאות הנפש במדינה הזו, מקצוע בריאות הנפש נמצא גם כן במשבר.

תיקון יתר

אין ספק שמבחינה היסטורית, תחומי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, שנוסדו במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 על ידי גברים כמו זיגמונד פרויד, אלפרד אדלר, קרל יונג ואחרים, עשו טעויות רבות וגרמו לאנשים נזק חמור. מדפי הספרים מלאים בכרכים על טיפול לא ראוי בנשים. בתחילת המאה ה-20 התחום אימץ את גישת האאוגניקה, מה שהוביל, במיוחד באמריקה, ליחס מחריד כלפי אנשים שחורים. עד שנת 1973 הומוסקסואליות הוגדרה כמחלת נפש.

בעשורים האחרונים, ישנו ניסיון לשנות את ההתנהלות השלילית בתחום מקצועי זה והעוולות ההיסטוריות שנגרמו בגינה. דבר זה הוביל בשנות ה-80 לפיתוח של “כשירות תרבותית” – המודעות להטיות האישיות של המטפל והמחויבות שלו לא לכפות אותן על לקוחותיו. לאחר מכן, כפי שמתארת ​​הפסיכיאטרית סאלי סאטל במאמר שהתפרסם לאחרונה, הרעיון שמטפלים צריכים לעבור הכשרה ספציפית לטיפול במיעוטים התרחב. בתחילת שנות ה-90, עדכנה האגודה הפסיכולוגית האמריקאית (APA) את הקוד האתי שלה, ודרשה מהמטפלים “לנהוג ברגישות מבחינה תרבותית” ולהעריך את “השקפת העולם ונקודות המבט של אלה השונים מבחינה גזעית ואתנית ביחס למטפל”.

“כל העניין בהבנת הבדלי תרבות זה שלא פשוט מניחים הנחות”, אומרת כריסטין ספיין, מי שהייתה עד לאחרונה פרופסור לפסיכולוגיה קלינית בקמפוס לוס אנג’לס באוניברסיטת אנטיוך. אבל בעשור האחרון, יחד עם עידוד המדיה החברתית, בחירתו של טראמפ ב-2016 ורצח ג’ורג’ פלויד ב-2020 – כריסטין ספיין, כמו רבים אחרים במקצועה, החלה לראות את המצב משתנה לכיוון פוגענות: דחיפת אינטרסים והשקפה של תיאוריית ‘הצדק החברתי הביקורתי’ (CSJ), מונח שחלק מהפסיכולוגים משתמשים בו בהקשר לאידיאולוגיה של צדק חברתי.

על פי תיאוריית ‘הצדק החברתי הביקורתי’, הזהויות של האדם הן ערך עליון בתהליך הטיפולי, ונייטרליות ואובייקטיביות, שהיו בעבר אבני יסוד בפרקטיקה הטיפולית, הן כיום כלי לדיכוי ועליונות לבנה. הארגונים המקצועיים הגדולים בתחומי הטיפול יצרו בשנים האחרונות מלגות, הצהרות, ניירות עמדה ותכניות לימוד המשקפות את הדוגמה החדשה הזו שמובילה מטפלים להפוך לפעילים חברתיים.

בשנת 2015, איגוד היועצים האמריקאי (ACA), המייצג למעלה מ-60,000 מטפלים מקצועיים, פרסם את המסמך “כישורי ייעוץ לצדק רב-תרבותי וחברתי”, תוך חלוקה של המטפלים והלקוחות לקבוצות “מיוחסות” ו”שוליות” ועידוד “להבנת הזהות החברתית שלהם, הסטטוס החברתי שלהם, הכוח, הזכויות, הדיכוי, החוזקות, המגבלות, ההנחות, הגישות, הערכים, האמונות וההטיות שלהם”. האיגוד מגדיר “צדק חברתי” כ”אחד מערכי הליבה המקצועיים של מקצועות הטיפול”.

האיגוד האמריקאי ללימודי ייעוץ מציע קורס הכשרה המיועד ליועצי בתי ספר בכל 50 המדינות, להיות “מנהיגים בקידום צדק חברתי, הפועלים לביטול גזענות והטיות בבתי ספר”. האיגוד הלאומי לעובדים הסוציאליים, הארגון הגדול בעולם לעובדים סוציאליים, אומר ש”עובדים סוציאליים רודפים אחר שינוי חברתי” ו”מאמצים את התפקיד המהותי שיש לנו במאבק באפליה, דיכוי, גזענות ואי שוויון חברתי”. הם מוסיפים, “קוד האתיקה של האיגוד הלאומי לעובדים סוציאליים קורא לכל חברי מקצוע העבודה הסוציאלית לטפל דרך עדשה של אנטי גזענות ואנטי דיכוי”.

איגוד הפסיכולוגים האמריקאי רב ההשפעה, המונה יותר מ-146,000 חברים והמפקח העיקרי על תכניות לימוד לפסיכולוגיה, פרסם בשנת 2021 “התנצלות בפני אנשים כהי עור, על חלקו של האיגוד בקידום, הנצחה וכישלון בהתמודדות עם גזענות, אפליה גזעית והיררכיה אנושית בארה”ב”. כמו כן, בשנת 2021 הם פרסמו תבנית עבודה של שוויון, גיוון והכלה, והבטיחו “להטמיע” את העקרונות הללו “בכל היבטי העבודה שלנו”. זה כולל מחויבות “ליישום מדע הפסיכולוגיה במטרה ליצור עולם שוויוני ומכיל יותר”, וחיזוק והוקרת “הקולות ונקודות המבט של זהויות חברתיות שוליות”.

נינה סילנדר, פסיכולוגית מפלורידה, חקרה את ההטיות הפוליטיות בתוך איגוד הפסיכולוגים האמריקאי ומצאה שבין השנים 2000-2002 ל-2017-2019 הייתה עלייה של 532% בתקשורת מוטה פוליטית בארגון, כאשר כמעט 80% מהמסרים נוטים שמאלה (הנתונים שלה יפורסמו ביולי, בפרק בספר הזה). לדבריה, האירוניה של הצדק החברתי שמכתיב את הגישה הטיפולית, היא שלעתים קרובות הוא לא מצליח להבין את המטופל. “להרבה מהגרים או מיעוטים אתניים בכללי, יש למעשה ערכים שמרניים או מסורתיים יותר באופן מפתיע”, אמרה סילנדר. מטפלים שניגשים למטופלים אלה דרך עדשת הצדק החברתי עשויים להיות “לא לגמרי מוכנים למציאות הזו”.

במאמר שפורסם לאחרונה בכתב עת על ידי יותר משני תריסר אקדמאים וכותרתו “לטובת איכות המדע”, נכתב בנוגע לנהלים החדשים של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי: “הם מקדמים פסיכותרפיה רדיקלית, לא מבוססת ראיות ולא בדוקה, המעודדת מטופלים לראות את הבעיות שלהם דרך עדשה של כוח וגזע”. זוהי נטישה של שיטות עבודה מומלצות, הם כותבים. “זה לא מדע, זו אידיאולוגיה, וזו ללא ספק רשלנות”.

החלשת המטופל

מבקרי האידיאולוגיה הזו אינם מתקשים להכיר בכך שקיימת גזענות מערכתית, הומופוביה וסקסיזם, ושמטופלים עלולים להיפגע מהשפעות אלו. “כמובן שקיימים דיכוי וחוסר הוגנות”, אומרת קרול שרווד, פסיכותרפיסטית בבריטניה שחקרה את השפעת גישת הצדק החברתי על תחום הטיפול. אבל, היא מוסיפה, “כל הרעיון של פוליטיקת זהויות לא מתאים לטיפול, שבו אנחנו עוסקים ביחידים, אנחנו עוסקים באינדיבידואל ייחודי. אנחנו לא מכלילים אנשים. ברגע שמתחילים לקטלג אנשים ולהדביק עליהם תוויות, אנחנו למעשה מניחים הנחות”.

“הפסיכולוגיה, ובמיוחד הפסיכולוגיה הקלינית, מיועדת לפרט”, אמר טאב שמסי, פסיכולוג קליני מאוניברסיטת שיקגו שכתב על השינוי האידיאולוגי בתחומו. “אבל הרבה מאידיאולוגיית הצדק החברתי הזו לא עוסקת בפרט”.

מטפלים השקועים באידיאולוגיה זו עשויים להניח שגזענות מערכתית היא המקור לדיכאון אצל כל המטופלים שהם מיעוט גזעי, במקום למשל הרגלים הרסניים או חשיבה מעוותת. הם עשויים לחשוב שאפליה וסטיגמות (מה שידוע כ”מודל הסטרס במיעוטים“), ולא בעיות בבריאות הנפש, הן האשמות במצוקה המגדרית של אדם צעיר.

מבקרי גישת הצדק החברתי הביקורתי מודאגים מכך שמטפלים מתמקדים בגורמים מחוץ לשליטתו של המטופל, במקום להעצים את המטופל לכיוון של ביצוע שינוי אישי חיובי.

מטרת הטיפול היא שהמטופלים “יפתחו תובנות לגבי מה שמטריד אותם ויוכלו לחיות באופן מיטבי יותר”, אומר הפסיכותרפיסט תומס מבריטניה. “הבעיה בטיפול המונע מגישת הצדק החברתי הביקורתי היא שיש רק דרך אחת לתפוס את הקשיים של המטופל, והתפיסה הזו היא שהמטופל חי בתוך תבנית חברתית של קבוצות מדוכאים או מדכאים”.

כפי שניסח זאת תומס: “טיפולים ‘ווק’ מחלישים את הלקוח.”

אנדרו הרץ, פסיכולוג קליני מניו יורק, מציין שכאשר מטפל מחדיר השקפת עולם פוליטית מסוימת אל חדר הטיפולים, מטופלים רבים חשים שזה “לא בטוח לשאול שאלות”. לדבריו, אוכלוסיה זו כוללת שמרנים, ליברלים ומתונים שחשים חנוקים ומצונזרים, אנשים כהי עור שמודאגים מגזענות אך מתנגדים לאידיאולוגיית ה”אנטי גזענות”, הומוסקסואלים שרחוקים ממלחמת התרבות הלהט”בית, שוטרים שמושמצים בקהילות בהן הם משרתים ועוד.

קובי נלסון, מורה בת 41 המלמדת בתיכון בקולורדו, פנתה למטפל עם בקשת עזרה בנוגע לחרדה, דיכאון ורצון להתחזק. נלסון גדלה במעמד הפועלים בקהילת הכנסייה הפונדמנטליסטית של ישו מחוץ לדנוור, שם לימדו אותה שבנות צריכות להיות שקטות וצנועות.

נלסון למדה לתואר דוקטור בחינוך באוניברסיטת קולורדו לפני כמה שנים, והמטפל שלה עודד אותה לדבר בכיתה. רבים מהשיעורים, מ”חינוך עירוני” ועד “תיאוריה ביקורתית”, התמקדו בכוח, בזכויות יתר ובתורת הגזע הביקורתית, שקישרו במפורש אנשים לבנים עם דיכוי.

יום אחד, פעלה נלסון על פי עצתו של המטפל שלה והרימה את ידה כדי לשאול מדוע זה בסדר שלתלמידים כהי עור יהיו ‘מרחבים בטוחים’ כדי לפתור בעיות הקשורות לגזענות, אבל לתלמידים לבנים שנאבקים להבין את “הפריבילגיה” שלהם לא יהיו. “מה אם לאנשים לבנים יהיו ‘מרחבים בטוחים’ כדי לעבוד על עניין הפריבילגיות שלהם במקומות של השכלה גבוהה, לפני שיהפכו למורים?” היא שאלה.

החדר השתתק. ואז הפרופסור, אדם כהה עור, צעק על נלסון, “אין מקומות בטוחים!”. צעקות נוספות הושמעו, ולמרות שתלמיד אחד אמר בזהירות שהם כנראה לא הבינו את הנקודה של נלסון, האחרים דיברו על הכוח והפריבילגיות שיש לנלסון. נלסון רעדה, היא הייתה הרוסה, אבל היא לא רצתה לבכות “דמעות של נשים לבנות” או לעזוב את הכיתה, מה שייראה כפריבילגיה לבנה. לאחר מכן, היא מספרת שחבריה ללימודים התנערו ממנה ולא שיתפו איתה יותר פעולה במצגות או כתיבת מאמרים.

כשהיא דיברה עם המטפל שלה על מה שקרה, המטפל דחף אותה לבחון את הגזענות שלה, במקום לעזור לה להתמודד עם הכאב של השיימינג הציבורי. “זה החזיר אותי מיד למקום הזה שבו גדלתי, לכנסייה שאמרה שבגלל שאת אישה, בגלל מאפיין שלא ניתן לשינוי, את לא יכולה לדבר”, היא אמרה. היא הרגישה שמתייחסים אליה כאל “כופרת” כי היא לא תאמה למודל של אדם הסובל מדיכוי.

הכנסייה לפחות מציעה דרך לגאולה, אבל גישת הצדק החברתי לא. “אין סליחה. אתה רק מתוודה ומתוודה ומתוודה”, אמרה נלסון. “אני חושבת שאנשים רבים המגיעים לטיפול לא מרגישים שיש להם הרבה תמיכה בחיים, וזה לא עוזר כשהמטפל שלך מאשר זאת.”

---

עבור כמות הצעירים ההולכת וגדלה החווים דיספוריה מגדרית, שהיא תחושת מצוקה בהקשר למין הביולוגי, לא רק הלחץ בתחום הטיפול מגביל את סוג הטיפול הפסיכולוגי שהם יכולים לקבל, אלא גם הלחץ מבחוץ. ביותר מ-20 מדינות יש חוקים האוסרים על מה שנקרא “טיפול המרה”.

טיפולי המרה, שכיום יש להם שם רע, מתייחסים בדרך כלל לניסיון לשנות את הנטייה המינית של הומוסקסואלים לסטרייטים. עם זאת, בהקשר של מצוקה מגדרית, הביטוי עבר הינדוס מחדש על ידי טרנס אקטיביסטים באופן מכוון, כך שיכלול כל טיפול שאינו מאשרר באופן מיידי ומוחלט את רצונו של האדם הצעיר לשנות את מגדרו. משמעות הדבר היא שלמטפל אין אפשרות לחקור מקורות אפשריים לדיספוריה כגון ילדות טראומטית, התעללות מינית והומופוביה משפחתית. ישנו תיעוד ברור לגבי כך שצעירים רבים עם דיספוריה מגדרית סובלים ממספר רב של בעיות אחרות בבריאות הנפש הדורשות טיפול, כמו אוטיזם, הפרעות קשב וריכוז, הפרעות אכילה ופגיעה עצמית.

מכיוון שהחוקים נגד “טיפולי המרה” עשויים לאסור על המטפלים לחקור את הבעיות הנלוות ולדרוש מהם רק לאשרר את זהותו המגדרית של המטופל, מתן טיפול הכולל ניסיון לחקור עלול להיות מסוכן. החוקים האלה “יוצרים אפקט התרעה”, אומרת ליסה מרצ’יאנו, אנליסטית יונגיאנית מפילדלפיה העובדת לעתים קרובות עם לקוחות עם בעיות מגדר. “מטפלים טובים מפחדים לתת טיפול טוב. הם רוצים לשמור מרחק מהנושא הזה לחלוטין”.

מצב זה מותיר את מתחרטי המעבר המגדרי – אנשים שביצעו מעבר מגדרי, הבינו שזו הייתה טעות ורוצים לחזור למין הבילוגי שלהם – ללא תמיכה פסיכולוגית מקצועית. “כאשר לקוח מחליט לבצע מעבר מגדרי חוזר, למטפלים המאשררים אין כלים מקצועיים להתמודד עם זה”, אמר ג’ו בורגו, פסיכולוג מקליפורניה שעובד עם מבצעי מעבר חוזר.

(כשסיפרתי לד”ר מיטש פרינשטיין, המדען הראשי של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (ה-APA), על המטופלים שניזוקו מגישת הצדק החברתי הביקורתי, הוא אמר שהוא מעולם לא שמע על הבעיה הזו. לדבריו, הבעיה היותר גדולה היא קיומם של מטפלים שאמונותיהם הדתיות או האידיאולוגיות מובילות אותם למנוע טיפול במיעוטים מיניים ומגדריים. הוא הפנה אותי אל הקוד האתי של האיגוד, הקובע שפסיכולוגים צריכים להיות “מודעים ומכבדים כלפי הבדלי תרבות, אינדיבידואליזם והבדלי סטטוס” ו”לנסות להימנע מהשפעה של הטיות אישות על עבודתם.”)

טיפולים המבוססים על דוגמות ואידיאולוגיות, סותרים את קיומן של שיטות מוכחות כמו טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) המסייע למטופלים בניהול חרדה, דיכאון ובעיות אחרות באמצעות זיהוי ושליטה של דפוסי חשיבה והתנהגויות הרסניות. במקום להתמקד למשל במיקרו אגרסיות כמקור למצוקה האישית, טיפול ה-CBT מעודד אנשים לראות את הדברים בפרספקטיבה, להפחית את הדרמה ולהשיג שליטה על התגובות והתפיסות שלהם.

מטפלת בהכשרה שפחדה להזדהות בשמה, אמרה שהרבה ממה שהיא לומדת הוא ההפך מ-CBT. “הדאגה שלי היא שאנחנו לא עוזרים לאנשים להתרפא ולהתקדם, אנחנו רק עוזרים להם לחיות עם מנטליות הקורבן שלהם”.

גלגלי עזר

המטפלים בעלי המוטיבציה האידיאולוגית של המחר עוברים הכשרה היום, ומי שמפקפק בפומבי בדוֹגמה – מסכן את הקריירה שלו עוד לפני שהיא מתחילה.

לסלי אליוט למשל, כיום בת 46. לסלי הייתה יועצת בריאות במשרה חלקית ואמא לארבעה ילדים בחינוך ביתי, כאשר היא החליטה לחזור ב-2019 ללימודים כדי לסיים את התואר השני שלה בייעוץ קליני לבריאות הנפש דרך התוכנית המקוונת של אוניברסיטת אנטיוך.

עם ההתקדמות בלימודים, היא מספרת, “הנטייה האידיאולוגית של התוכנית התחילה להטריד אותי”. לדוגמה, יועצת סגל שמחשיבה עצמה ליברלית, אמרה לאליוט שהאוניברסיטה מודעת לכך שהם מייצרים יועצים שלא יוכלו אחר כך לעבוד עם תומכי טראמפ. “הם מכשירים אנשים באופן כזה שלא יהיו מסוגלים לראות במחצית מהאוכלוסייה בני אדם הזקוקים לטיפול חומל”, אמרה אליוט.

כשהתקרבה אליוט לסיום התוכנית שלה בסתיו 2022, כל הסטודנטים נדרשו לחתום על התחייבות אזרחית שנוצרה לאחר מותו של ג’ורג’ פלויד. זה חלק ממה שהיה כתוב בה:

“אני מכיר בכך שקיימות גזענות, סקסיזם, הטרוסקסיזם, מעמדות, אפליה נגד מוגבלים, גילנות, העדפת מקומיים וצורות בין-אישיות וממוסדות אחרות של דיכוי. אני אעשה כמיטב יכולתי להבין טוב יותר את הפריבילגיות ואת זהויות הדיכוי האישיות שלי ואת הכוח שהן מעניקות לי.”

למרות היותה נגד גזענות, סקסיזם ודומיהן, אליוט סירבה לחתום, בידיעה שסירובה יוביל לכך שהתואר השני שלה יהיה “מוחזק כבן ערובה”, לדבריה.

“זה היה כמו מבחן טהרנות,” היא אמרה. היא פרסמה סרטון בו היא משתפת את חששותיה בנוגע ל”יועצים העוברים הכשרה לא להיות אובייקטיביים וניטרליים עם לקוחותיהם”. במקום זאת, היא אמרה, “לימדו אותנו שהתפקיד העיקרי שלנו כיועצים הוא לא בעבודה עם המטופלים, יחידים או משפחות, אלא כפעילים למען צדק חברתי”.

הסטודנטים למדו שעליהם לתפוס את עצמם ואת לקוחותיהם על פי מדדי פריבילגיה, תוך שימוש בקריטריונים כמו גזע, זהות מגדרית, מוגבלות ועוד. “היה עלינו לסמן את מקומנו על מדד ‘השוליים’ או ‘המיוחסים’, לגבי כל אחת מהקטגוריות הללו, ואז לעשות את אותו הדבר לגבי הלקוחות שלנו”, היא אמרה. “ואז לשקלל אותם ולראות מי יותר מיוחס. וזה אמור ללמד אותנו איזו אינטראקציה אנחנו אמורים לקיים עם הלקוח.”

בעיות כמו דיכאון, שכול, קשיים במערכות יחסים או כל בעיה שעשויה להוביל את הלקוח לפנות למטפל, נכללו בקטגוריות של זהות, אמרה אליוט. הסטודנטים קיבלו הדרכה לגבי כך שלקוחות לבנים צריכים להיות מודעים לעובדה שהם מקיימים עליונות לבנה. כאשר מדובר במטופלים שאינם לבנים, נאמר לסטודנטים שעליהם לעזור להם “להגביר את המודעות הגזעית שלהם” – כלומר לראות בבעיות שלהם מבוססות גזע, גם אם לא היו.

לאחר פרסום הסרטון שלה, פרסם ראש החוג של אליוט באוניברסיטה הצהרה המאשימה אותה ב”עליונות לבנה, טרנספוביה ואידיאולוגיות מזיקות אחרות, שהן בניגוד ישיר להנחיות האתיות המקצועיות שלנו”. (ראש החוג לא השיב למיילים שנשלחו אליו מהאתר שפרסם את המאמר המקורי.)

הגישה של אוניברסיטת אנטיוך לגבי הכשרת מטפלים עתידיים אינה ייחודית לה כלל. אוניברסיטת עמק דלאוור מציעה תואר שני בייעוץ פסיכולוגי ש”ההתמקדות שלו היא בהכשרת יועצים בעלי מודעות חברתית המעוניינים ליצור חברה שוויונית והוגנת לכולם”. תכנית המאסטר לעבודה סוציאלית בבית הספר סילבר של אוניברסיטת ניו יורק, מציעה “הכשרה לעבודה סוציאלית קלינית עם פרספקטיבה של צדק חברתי”. בתואר השני לייעוץ באוניברסיטת מונטקלייר סטייט, “שמים ​​דגש על ייעוץ רב-תרבותי ופעילות למען צדק חברתי בכל הקורסים”.

מגמה זו אינה מוגבלת לארה”ב.

קרול שרווד, פסיכותרפיסטית בריטית, שלחה בקשות לחופש מידע ל-30 קורסי הכשרה בפסיכולוגיה קלינית בבריטניה. המטרה שלה: “לנסות לברר את רמת ההשתלטות של אידיאולוגיית ביקורת הצדק החברתי במוסדות אלו”, היא אמרה. כל 21 המוסדות שהגיבו ציינו את האימוץ הנרחב של רעיונות אלו במוסד שלהם.

בהתחשב בהכשרה שמקבלים יועצים ופסיכולוגים חדשים בארה”ב, לא רק שאנשי המקצוע הללו לא יהיו פתוחים לתת שירות לאלה שאינם חולקים את דעותיהם הפוליטיות, אלא שמחצית שלמה מהאוכלוסייה תהיה לא רצויה בגלל הכרומוזומים שלהם.

במשך יותר מעשור, הפסיכולוגיה הייתה בעיקרה נשית. נשים מהוות כיום כמעט 75 אחוז מהסטודנטים בתכניות לתואר שני בפסיכולוגיה (במקצועות ייעוץ אחרים האחוז אף גבוה יותר).

סטודנט לבן הלומד לתואר שני במערב התיכון של ארה”ב וסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה ב-2015, הבחין בשינוי החד בסגנון ההוראה כאשר חזר ללימודים שלוש שנים מאוחר יותר בשביל תואר הדוקטור בפסיכולוגיה קלינית שלו. “הכל, הן מבחינת השפה והן מבחינת השיח המקובל – השתנה לחלוטין”, הוא אמר.

התוכנית בה הוא נמצא ואחרות דומות, התחילו לדחוף “רמות של אקטיביזם שאנחנו צריכים להיות מעורבים בהן כדי להיות פסיכולוגים טובים, מטפלים טובים ולעשות מה שנכון ומוסרי בחברה”. הזהות, הוא אמר, חשובה יותר מכל דבר אחר.

לעתים קרובות הוא היה הזכר היחיד בחדר, ולפעמים הוא חווה הפניית עורף והשתקה על ידי חברותיו לכיתה, שהאשימו אותו שהוא “שם את עצמו במרכז” אם הביע התנגדות במהלך הדיונים בכיתה לגבי “גבריות הגמונית” ו”מיזוגניה מופנמת”, או לגבי ההנחה שכל זכר הוא מדכא. “הרעיונות הללו כבר לא משמשים רק במטרה לזהות נסיבות של דיכוי או אי שוויון, אלא באמת כדי להשתיק כל מי שיש לו נקודת מבט אחרת”, הוא אמר.

הוא גם דואג לגברים ולנערים שיגיעו אל מטפלים שעברו הכשרה אידיאולוגית. לדבריו, כמה מחברותיו לכיתה הביעו אי נוחות בקרב גברים וחששות לגבי הצורך לטפל בהם. בדרך כלל הוא לא דיבר. הפחד להיות מנודה או אפילו שידווחו עליו להנהלה אם יעשה זאת, השפיע על בריאותו הנפשית.

טיפולים “ווק” מחלישים גם את המטפלים. לאחר בחירתו של טראמפ ב-2016 ולאחר מכן מותו של ג’ורג’ פלויד ב-2020, אומרת כריסטין ספיין, שלימדה סטודנטים לתואר באוניבסיטרת אנטיוך, שהיא שמה לב שהתלמידים שלה הופכים ליותר ויותר ‘עדינים’. תלמיד שעשו לו מיסג’נדרינג (נ”ע: פנייה בכינוי הגוף האמיתי במקום זה הנבחר) לא היה מסוגל להגיש עבודה בזמן ונזקק לשבועיים של מנוחה במיטה. סטודנטים הודיעו שהם ידחו מטופלים שהצביעו לטראמפ. “אתה לא יכול להיות מטפל אם אתה עד כדי כך שביר,” אמרה ספיין.

תלמידיה הפכו מ”סקרנים ותוהים, למניחי הנחות”, אומרת ספיין, שבעצמה אמריקאית דור ראשון שהוריה היגרו ממצרים. ב-2021 היא התפטרה, כמחאה על פלישת הפוליטיקה לתוכנית.

ואל תומאס אומרת שכל סטודנט שישאל מה קורה למקצוע יסומן כמתנגד או שונא, ו”יעבור תהליך של חינוך מוסרי מחדש”.

סטודנטית הלומדת בתוכנית עם דירוג גבוה בחוף המזרחי, שלחה כתבות לכמה מחברי הכיתה שהטילו ספק במודל מאשרר המגדר של מעבר מגדרי בקטינים ותיארו כיצד מספר מדינות הגבילו מאוד את המעבר הרפואי בצעירים. סטודנטית אחרת דיווחה עליה, והיא הוכנסה ל’תוכנית תיקון’ ונמצאו ליקויים ב”התמצאותה בנושאי רב-תרבותיות וצדק חברתי”, משום ש”שיתפה בגלוי תכנים בעלי הטיה נגד הקהילה הטרנסג’נדרית, מה שמוכיח את הצורך להרחיב את רגישותה למגוון”.

היא נאלצה להופיע בפני פאנל של פרופסורים ולהתנער מהפרספקטיבות ששיתפה כדי שתוכל להמשיך בתוכנית, וקיבלה אזהרה שבמידה והיא תקבל הערכה גרועה נוספת, המשך השתתפותה בתוכנית יישקל מחדש.

“אני נמצאת בתכנית לתואר מתקדם והנחתי שיעודדו חשיבה ביקורתית, אבל מסתבר שאנחנו יכולים לחשוב בצורה ביקורתית כל עוד אנחנו באותה אידיאולוגיה”, היא אמרה. אם מטפלים “לא יכולים להתמודד עם מידע שהוא מחוץ לאזור הנוחות שלהם, איך הם אמורים להיות יכולים לייעץ למטופלים?” היא שאלה.

משיבים מלחמה

מטפלים המודאגים מהכיוון שהמקצוע שלהם הולך אליו, חוברים יחד כדי להציע חלופות.

כריסטין ספיין היא כעת חלק מ-Critical Therapy Antidote, פלטפורמה שנוסדה ב-2020 על ידי ואל תומס. באתר שלהם כתוב שהם “הפכו לפלטפורמה משמעותית לביקורת על העקרונות של הצדק החברתי הביקורתי בהקשר לתחום הטיפול. ..אנו מספקים תמיכה, הסברה ומשאבים עבור מקצוע שנתון למתקפה גוברת והולכת”.

הקיץ, משיק אנדרו הרץ את ‘המכון הפתוח לטיפול’, שמטרתו “לטפח חקירה פתוחה בתחום בריאות הנפש ולתמוך באלו המוחלשים לנוכח הפוליטיזציה בתחום”. המכון יציע התפתחות מקצועית למטפלים ומבטיח להעניק למטופלים טיפול מאנשי מקצוע ש”שואפים להיות פתוחים, סקרנים ואמפתיים”, הוא אמר.

בשנת 2021, הפסיכולוג בריאן קנפילד, פרופסור לייעוץ קליני לבריאות הנפש מאוניברסיטת פלורידה אטלנטיק, ייסד את האגודה הבינלאומית לפסיכולוגיה וייעוץ, על פי האתר, במטרה “להתנגד לכל צורות של גזענות, הטיה תרבותית, אפליה …וביטול” ולקדם “חשיבה ביקורתית על פני אינדוקטרינציה”. קנפילד אמר ש”בשום פנים ואופן, מבחינה אתית או מוסרית, אסור לנו לנצל את המעמד שלנו כמטפלים כדי לגייס או לנסות לעצב את השקפת העולם של המטופלים שלנו.”

האנליטיקאית היונגיאנית ליסה מרצ’יאנו היא נשיאת האגודה לטיפול מגדרי על ידי חקר, שהושקה בשנת 2021. האתר שלהם מסביר, “אנחנו כאן כי אלה שחוקרים את הזהות המגדרית או מתקשים עם המין הביולוגי שלהם צריכים לקבל גישה למטפלים שיספקו טיפול מתחשב מבלי לדחוף אג’נדה אידיאולוגית או פוליטית.” 

ג’ו בורגו הוא מייסד שותף של Beyond Transition (מעבר למעבר המגדרי), שהוקם בשנת 2021 ומציע טיפול נטול אידיאולוגיה בעלות נמוכה עבור מבצעי מעבר מגדרי חוזר.

חלק מהמטפלים מוצאים חלופות למתן שירות טיפולי. לסלי אליוט סירבה להיכנע לדרישה לחתום על התחייבות החובה ולכן לא קיבלה את התואר השני שלה ושכרה עורך דין כדי לפתור את הבעיה. בינתיים, היא הקימה קבוצת ייעוץ לקולגות הכוללת מטפלים אחרים המודאגים מפלישת האידיאולוגיה אל מקומות העבודה, ומציעה קואצ’ינג אישי המבוסס על אמונתה, כפי שכתוב באתר שלה, ש”כל אחד מאיתנו הוא אדם שלם וייחודי שלא ניתן לקיטלוג על פי קטגוריות של ‘זהות’ או מפלגה פוליטיות.”

באשר ללילי קוני, היא מרגישה היום חופשיה להביע את עצמה, ואין לה יותר צורך ללכת לטיפול. “בשלב הזה,” היא אומרת, “אני מרגישה שמה שאני יכולה לעשות למען עצמי הוא בריא יותר ממה שהמטפלים האידיאולוגים האלה יכולים לעשות בשבילי”.