81% מדווחים על כאבים חמש שנים אחרי הניתוח. יותר ממחציתם חווים כאבים בקיום יחסי מין ושליש מהם נותרים ללא שליטה בצרכים, על פי הסקר.
חוקרים וחוקרות מאוניברסיטת פלורידה ומוסד השיקום ברוקס (מוסד ללא כוונת רווח) מדווחים על תוצאות ראשוניות של סקר שממצאיו עתידים להתפרסם בהמשך השנה. אלו ממצאים ראשוניים שפורסמו על ידי דר’ מריל אלפאטו, פרופ’ לפיזיותרפיה מאוניברסיטת פלורידה. התוצאות הראשוניות פורסמו בסדנה שהתקיימה אונליין ובה השתתפו כתבי הדיילי מייל שבו פורסם המאמר המקורי. עורכות המחקר – דר’ אלפאטו ודר’ אלכסנדרה היל, מומחית לבעיות ברצפת האגן מאוניברסיטת פלורידה, תומכות בביצוע ניתוחים באנשים המזדהים כטרנסים למרות הסיכונים.
אחוז גבוה מהמשתתפים מדווחים על כאבים בשרירים ובשלד, בעיות בתנועה וחוסר תפקוד של רצפת האגן, אמרה דר’ אלפאטו, והוסיפה שיש צורך בעוד מחקר בתחום שאינו מובן היטב. לדבריה, ישנה עוד עבודה רבה בפני החוקרים בכל הנוגע ליעילות הטיפולים הללו.
מטרתו של הניתוח התחתון, דהיינו ניתוח וגינופלסטיה (הבניית נרתיק לגברים המזדהים כטרנסיות) או פאלופלסטיה (הבניית פין לנשים המזדהות כטרנסים), הוא לשנות את אברי המין כדי שייראו כאלו של המין השני. ניתוחים אלו ידועים כקשים ובעייתיים. אצל נשים המבקשות לבנות איבר מין גברי נלקחות רקמות מהזרוע, והתוצאה עדיין שונה מאוד מפין גברי.
ניתוח כריתת שדיים על מנת ליצור חזה דמוי-גברי הוא פשוט יותר, אבל עדיין עלול להוביל לכאבים, זיהומים ובעיות כגון פתיחת תפרים, בעיקר במטופלות בעלות עודף משקל.
ניתוחים אלו הם נושא נפיץ לדיון במלחמת התרבות באמריקה, בעיקר ניתוחים המבוצעים בילדים.
החוקרות באוניברסיטת פלורידה בחנו 21 אנשים המזדהים כטרנסים ולא בינאריים בגילאי 20 עד 70 שעברו ניתוחים בחמש השנים האחרונות – בעיקר כריתת שדיים ובניית נרתיק. כאמור, 81% מהנסקרים דיווחו על כאבים מתמשכים בגב התחתון, המפשעה, האגן, החזה או הכתפיים בשבועות, חודשים ואפילו שנים אחרי הניתוחים. 57% מהנבדקים חוו כאבים ביחסי מין ו-29% סבלו מחוסר שליטה במתן שתן או צורך דחוף ותכוף ללכת לשירותים.
רק רבע מהנבדקים פנו לפיזיותרפיה כדי לפתור את בעיותיהם. דר’ אלפאטו אומרת שפיזיותרפיה יכולה לתקן חלק מהנזק, אבל יש צורך במחקר נוסף לגבי זמן ההחלמה וההשפעות ארוכות הטווח של ניתוחי מעבר מגדרי. דר’ אלכסנדרה היל, שהיא מומחית לענייני רצפת האגן, אומרת שמנותחים מופתעים מההחלמה הממושכת, שלעיתים קרובות אורכת יותר מפרק הזמן של 6-8 שבועות שלו הם מצפים. לדברי דר’ היל, לפעמים לוקח למנותחים זמן רב בהרבה ממה שציפו כדי לחזור לעשות את הדברים שהם אוהבים. במיוחד, מנותחים ממין זכר העוברים ניתוח לבניית נאו-וגינה מופתעים שהם צריכים להשתמש במרחיב נרתיקי עד שעה ביום אחרי הניתוח. בלי המרחיב, הדומה לצעצוע מין, הנאו-וגינה מתקצרת בהדרגה. חלק מהמנותחים ייאלצו להשתמש במרחיב לשארית חייהם, והרבה מהם אינם מבינים זאת, לדבריה.
פעילים למען רפואה טרנסית מציגים את הניתוח כשקלול תמורות – הם מכירים בכך שיש חסרונות ניכרים, אבל אומרים שהניתוחים חיוניים לאלו החשים מצוקה רבה בגופם. עם זאת, ניתוחים אלו נדירים בקרב הקהילה הטרנסית. מתוך 1.6 מיליון בני 13 ומעלה המזדהים כטרנסים ולא-בינאריים בארה”ב, רק 31% נוטלים הורמונים של המין השני ורק 16% בוחרים לעשות ניתוח, זאת על פי מחקר שנעשה על ידי הוושינגטון פוסט וארגון הצדקה KFF. רוב הניתוחים הם של כריתת שדיים לנשים המזדהות כגברים טרנסים.
ניתוחים באברי המין הם נדירים ושנויים במחלוקת. אפילו הארגון המקצועי העולמי לבריאות טרנסים, הפועל ברחבי העולם למען טיפול מאשרר מגדר, אומר שאין לבצע ניתוחים בילדים. מתנגדים מזכירים שניתוחים פולשניים ונרחבים על צעירים שגופם עדיין מתפתח עלולים לגרום להם לחיים שלמים של חוסר תפקוד. הבעייה חמורה במיוחד בצעירים שנטלו בלוקרים למניעת התבגרות מינית.
אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא זה של ג‘אז ג’נינגס, שהחל ליטול בלוקרים בגיל 11 והורמונים בגיל 14. הניתוח של ג’אז היה קשה יותר מזה של אדם בוגר, כיוון שאיבר המין הזכרי שלו מעולם לא התפתח כראוי ולכן לא הייתה רקמה מספקת כדי לבנות נאו וגינה. הוא סבל מסיבוכים וביניהם התפרקות של הנאו וגינה לאחר שעבר את הניתוח בגיל צעיר (הערת האתר: על פי הכתבה בדיילי מייל הניתוח התבצע בגיל 16, אבל ככל הידוע לנו ג’אז עבר את הניתוח התחתון הראשון כמה חודשים לפני שמלאו לו 18).
ניתוח תחתון עלול לגרום למנותחים לאי יכולת לחוות הנאה מינית כבוגרים, אם הם מבוצעים לפני שאברי המין התפתחו במלואם.
השנה רפובליקנים מבקשים לאסור טיפול תרופתי וניתוחי מאשרר מגדר בילדים ואפילו במבוגרים מסויימים בכ-20 מדינות.